למסע לפולין יצאתי עם המשלחת התנועתית של "הנוער העובד והלומד". נסעתי עם בני הגרעין שלי, גרעין עודד. היינו בלחץ, לא ידענו באמת למה לצפות או איך מה שנראה או נשמע ישפיע עלינו, אבל היינו בזה ביחד, כגרעין, מוכנים להיכנס למסע.

עוד תכנים בנושא יום השואה בפרוגי:

• זיכרון מתחדש: בני הנוער מנגישים את השואה ברשת
• המסע של אופק בן מאיר: "כל אחד צריך לצאת מהבועה שלו ולא רק ביום השואה"
• פסקול שלישי: הפרויקט המיוחד של אמני ישראל ליום הזיכרון לשואה

 

 

את שנת השירות שלי התחלתי בחיפוש. משבר הקורונה גזל ממני שנות מפתח בחיי ורציתי למצוא לעצמי מטרה כלשהי, גם אם היא רק לשנה אחת, בתקווה שהיא תעזור לי להבין את עצמי ואת הרצונות שלי. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי, לאורך תהליך ההכנה למסע ובעקבות האתגרים וההזדמנויות שהוא הביא איתו לאט לאט התחלתי להבין את מקומי ואת כוחי כמי שעושה שנת שירות וכמדריך. המסע עצמו והלמידה המעמיקה של סיפור השואה, היהדות ומרד גטו ורשה, היה שיא של ההבנה הזאת.

קל מאוד להביט על סיפור השואה ולהרגיש הרבה כעס ותסכול, מכיוון שמדובר, באסון בקנה מידה שהאנושות לא ידעה, מאות-אלפים שעמדו מן הצד לעומת אי-צדק בלתי-נתפס. במהלך הלימודים שלי על השואה בבית הספר ובהכנה למסע, הרגשתי הרבה מהכעס והתסכול הזה. אבל אחרי שלמדנו את סיפורן של תנועות הנוער בגטאות, הצטרפו אל התחושות האלה גם גאווה.

חברי התנועה ראו את היודנראט ועשירי הקהילה גרים בפנטהאוזים ומגדילים את עושרם על חשבון אחיהם, והחליטו להשתמש במעט המשאבים שלרשותם לחלק אוכל לעניים ולחולים. הם ראו קהילה שלא האמינה לסיפורים על המחנות וחשבה שהכל יסתדר לו. הם החליטו למרוד ולפעול. הם ראו קהילה שקורסת ומתחילה להיכנע לדה-הומניזציה הנאצית והם נאבקו להישאר אנושיים. הם ראו חברה חסרת מוסר ותכלית והחליטו להיות מוסריים ונאבקו על כך שיהיה להם בכלל על מה להיאבק.

 

 

לאורך כל המסע לפולין ובעיקר ב"מסלול הגבורה", שלאורכו דיברנו לעומק על מרד גטו ורשה וחניכי תנועות הנוער שהובילו אותו, התבקשנו לשאול אחד את השני ואת עצמנו, איך אנחנו כעם וכקהילה יכולים להתפתח, להשתנות ולהתאים את עצמנו לעולם היום? יותר מזה, איך אנחנו כתנועה וכמדריכים יכולים ואמורים להתאים את עצמנו להווה? מה באחריותינו לעשות כאשר החברה הישראלית והיהודית נקלעת למשבר? איך, כיצד והאם עלינו לפעול? מה בחברה הישראלית אנחנו רוצים לשנות? ועל מה אנחנו רוצים לשמור?

אני חושב שהיום כחברה אנו נמצאים במקום שדורש שינוי. המצב בארץ בימים אלו מוכיח שאי אפשר להתעלם מהקרעים והשסעים החברתיים שבמשך שנים ניסינו כחברה להדחיק.

מה שהפך את המסע הזה לייחודי ומשמעותי בעיניי, זה שהמסע התעסק במה שאנחנו עושים ביום-יום, הציף שאלות לגבי תפקידנו וביקש לתת לנו כלים להמשך. כמדריך, כשאני שומע על מרד גטו ורשה אני מתמלא התרגשות. הסיפורים האלה שולחים אותי כל פעם מחדש לשאלה, מה כל אחד מאיתנו עושה אל מול המציאות? והכי חשוב, איזה דוגמא אני וחברי המדריכים, בתור דמויות בוגרות שבחרו לפעול בתוך המציאות, מהווים לחניכים שלנו? כנגד ובעד מה החניכים שלנו יבחרו לפעול? איזה אחריות החניכים שלנו יהיו מוכנים לקחת על המציאות?

 

 

אחרי המסע, אני מאמין שעליי ועל חבריי, יחד עם חניכינו, להתעמת פנים-אל-פנים עם השסעים וחילוקי הדעות בחברה ולחתור לשינוי חיובי בחברה בעזרת פעולות ביישובים וכתנועה, ברחבי הארץ. זו היא כמובן לא משימה פשוטה.

מעבר לצורך בשינוי, אני גם רואה מסביבי הרבה כעס. לעיתים הקרובות הכעס הזה מזכיר לי הכעס שחשתי, ובעיקר הכעס שחשו חברי תנועות הנוער בשואה, זהו אותו כעס שאני רואה כיום בחברה שלנו. כעס על זה שהדברים לא משתנים. כעס על אי-צדק. כעס מוצדק.

 

 

אבל לצד הכעס חייבת לבוא גם תקווה. לא תסכול, תקווה. כזאת שתורמת לשינוי חיובי ונותנת רוח גבית לאלה שרוצים לטפל בשסעים והפערים שהוצפו בחודשים האחרונים. לאלה שרוצים להפגש עם חלקי העם והחברה. שינוי כעס ותקווה יחדיו. כעס על אי הצדק ותקווה שבאפשרותנו לשנות.  

מנהיגי המרד גטו ורשה היו אנשים שלא יכלו לעמוד מנגד והאמינו שאפשר אחרת, אבל הם לא היו נאיביים. בדיוק בגלל זה אנחנו מתייחסים אליהם כאל גיבורים. לכן אנחנו מחנכים את חניכינו עליהם.