אחת המשפחות השכולות שמשתתפת במיזם היא המשפחה של רס"ן שי (שייקה) ברנשטיין זכרונו לברכה. ברנשטיין נולד בבאר שבע, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה והוא שירת בחיל השריון. הוא נפל בקרב בדרום לבנון בי"ח באב תשס"ו (12.8.2006), יומיים לפני תום מלחמת לבנון השנייה, בן עשרים וארבע היה בנפלו. בעמוד הראשי של השבועון "שבע", שפורסם חמישה ימים אחרי נופלו, התנוססה הכותרת "נולד ומת במלחמה". ברנשטיין הותיר אחריו זוג הורים ושלושה אחים.

"הוא היה בן הזקונים של המשפחה" מספר אחיו, גיא. "הוא היה מקובל, אחד שבוחרים אותו ראשון לכדורגל או כדורסל. אמנם הוא אהב ספורט, אבל אני אומר את זה לאו דווקא מהמקום הזה, אלא דווקא בגלל שכבר מגיל צעיר ראו שהוא היה ילד מאוד חברותי ותמיד היה במרכז. הוא השתמש בזה בכך שהוא ידע למשוך אליו את אלו שהיו פחות מקובלים, בצדדים. לימים היה אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיית מסתכל על הדמות שלו כמפקד בצבא, איך שהוא התנהל עם החיילים שלו- הוא ידע לחזק את החלשים. בפן הלימודי הוא היה תלמיד טוב, הוא לא אהב לשבת על הכיסא וללמוד אבל הוא היה חכם מאוד, אז הדברים הלכו לו בקלות. למרות זאת, הוא עדיין כיבד את המורים והקשיב להם. הוא היה מאוד רגיש- תמיד כשהיה חוזר הביתה מהלימודים, הוא היה קוטף סביונים לאמא שלנו".

כבר מגיל קטן, מספר אחיו גיא, שסיפורים על מורשת קרב היו חלק מהשיח המשפחתי. "סבא שלנו ניצול שואה, אז שי ינק את הסיפורים ממנו. סבא שלנו היה צלף בצבא הפולני, נלחם, ברח פעמיים, כמעט נתפס, המשפחה שלו נלקחה… אותם סיפורים היו מה שהביא אותנו באיזשהו מקום ללכת וללמוד בבית ספר צבאי של חיל האוויר, שהיה בבאר שבע. באותה תקופה, היה אפשר לראות מהצד ששי נהפך להיות ילד גבוה וחסון, הוא התנוסס לגובה של מטר תשעים ושתיים. בכיתה י''א הוא החליט שהוא רוצה להתגייס לקומנדו ומבלי לבקש רשות מההורים, הוא צבע את כל החדר בכחול- כולל את התקרה! כמובן שעד היום החדר נשאר בצבע כחול. הוא עשה הרבה דברים שהאחים האחרים לא הרשו לעצמם לעשות, הוא היה הראשון שקעקע את עצמו, למשל". 

לאן הוא התגייס?

"במהלך ההליכים לפני הגיוס, הוא עשה יום סיירות והתקבל לגדוד של השייטת. הצבא ראה את הנתונים האישיים הגבוהים שלו ואת ההתאמה שלו לקורס טיס. בסופו של דבר הוא התגייס לקורס טיס בחצרים, רבע שעה נסיעה מבאר שבע. במהלך הטיסות שהוא עשה הוא לא התחבר לסגנון של האנשים, ככה הוא הגדיר את זה, משהו לא התחבר לו. הוא אמנם היה מאוד גבוה פיזית, אבל עדיין ידע להיות בגובה העיניים. במהלך הקורס הוא הכיר מישהי בשם סיון, שהייתה לימים חברה שלו במשך שבע שנים.

שי חזר חזרה לבקו"ם וכולם חיזרו אחריו, כל הסיירות המובחרות- שלדג, מטכל… והוא החליט שהוא רוצה להיות ב'צבא הרגיל', ככה הוא קרא ללוחמי קרקע. הוא לא נמשך לכל אותן יחידות עם הטייטל של 'מובחרת'. הוא כיוון בהתחלה לצנחנים, אבל בסוף הוסבר לו שלא היה גיוס צנחנים באותה תקופה והוא הגיע לשריון. שי התאהב בחיל הזה, בטנק, באנשים, בסגנון… הוא התחיל להתמקצע בתפקיד ובזמן יחסית קצר יצא לקורס קציני שריון, אותו סיים בהצטיינות. בדיוק לפני הסיום של בה''ד 1, הוא התקשר לרביטל אחותנו וסיפר שהוא סיים את הקורס כמצטיין, אבל אמר לה לא לספר לאמא כי זאת הייתה הפתעה. בקורס כזה יש בערך עשרה אנשים מתוך ארבע מאות שמקבלים מצטיין. כשהגענו לטקס הסיום, קראו בשמו והוא רץ קדימה, קמנו ומחאנו לו כפיים, זה היה מאוד מרגש אותנו… למרות שאותנו זה לא באמת הפתיע, ידענו שהוא תותח".

"בסוף קורס קציני שריון הוא קיבל תפקיד שנחשב לטוב ביותר 'גנן קקש'- הוא לימד אחרים להיות מפקדי שריון. היו בו את כל האיכויות, את רוח צה''ל ואת כל מה שמספרים על החיילים והקצינים הטובים. באחת מהשיחות שהיו לנו בליל שבת, דיברנו על פיגועים כי זאת הייתה תקופה של פיגועים במדינה. באותה שיחה הוא אמר 'אם יש מישהו שצריך למות במלחמה- זה החייל'. הוא האמין בזה, הוא ידע מה התפקיד ולמה הוא שם".

משם לאן הוא המשיך?

"ב-2006 הוא קיבל תפקיד שהוא מאוד רצה, מפקד פלוגה בחטיבה 401- חטיבת החוד של השריון. אותה חטיבה מקבלת את המשימות הראשונות במלחמה. באותה התקופה שהוא מקבל את הפלוגה, המלחמה הייתה אז עדיין בגדר מבצע- כחודש לפני תחילת המלחמה. הוא הכשיר את החילים שלו ועשה יחד איתם הרבה פעולות בזמן הלחימה, פנימה והחוצה. יוצא לנו לדבר איתו לא מעט, אבל לא הרבה. ב-11 באוגוסט היה יום הולדת שלי ובאותה שנה זה גם היה היום לפני שהוא נהרג, הוא התקשר אליי שלוש פעמיים כדי לאחל לי מזל טוב. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי איתו, בדיעבד. באותה שיחה יצא לי להגיד 'אני אוהב אותך' ואז היא נותקה.

מה קרה בקרב האחרון?

ב-12.8, בשבת לפנות בוקר, הוא יצא למעבר סלוקי. שי היה בטנק החוד הראשון, שמוביל את כל גדוד 9 של יחידה 401. המטרה באותה פעולה הייתה לכבוש כמה שיותר שטחים, תוך כדי היתקלות במחבלים וחיסולם. במהלך הפעולה נפגעים כמה חיילים וטנקים. בשלב כלשהו, התותח של אחד הטנקים שהיו מאחוריו נפגע, אין יכולת ירי לטנק.

כששי הבחין במצב, הוא לא עזב את אותו טנק- הוא סבב סביב הטנק וייצר הרבה אש כלפי מקור הירי. בשלב כלשהו, הטנק מאחוריו עולה על שיפוע, השרשרת של הטנק יורדת ואין לו יכולת לזוז. שי חג סביבו, ירד פיזית מהטנק וניסה לתקן את הבעיה תוך כדי שנורים טילי נ''טים (נגד טנקים). הוא חזר לטנק, שחטף פגיעה משני טילים. מהטנק הוא עף מרחק של חמישה עשר מטרים בזמן שהיה חצי גוף החוצה ונהרג במקום. על התפקוד שלו בקרב, אומץ הלב תחת אש, הרעות החתירה למגע והנחישות שלו הוא קיבל ציון לשבח והועלה לדרגת רב סרן. בלחימה שלו הוא נלחם בלי האנשים שמעליו בדרג הפיקוד, הוא הוביל את כל הגדוד. ביום שהוא נהרג, רביטל הציעה להחליף את שם המשפחה שלנו לבר-שי: בר כי הוא אהב את הטבע ושי זה שמו, ככה שכולם החליפו את שם המשפחה במשרד הפנים. בנוסף, השם האמצעי של הבת השניה שלי הוא שי. על המצבה שלו ובליבנו חרטנו את המשפט 'שייקה, אוהבים אותך וגאים בך נאמץ את דרכך ונמשיך בה'."

איך שי היה בתור אח?

"הוא היה אח קטן, כמו שמי שיש לו אח קטן יכול להבין- יוצאים לשחק כדורסל וכדורגל אחר הצהריים, רבים לפעמים מכות… היה שלב שהוא סגר עלי פער בגובה, אז חשבו שאנחנו תאומים. הייתה תקופה שהיינו ביסודי ביחד, ככה שהתחפשנו פעם אחת בפורים באותה תחפושת ומופיעים ביחד בבתי ספר. היינו משתתפים הרבה בתחרויות בריכה של בתי מלון, של שחיה וצלילה, וגורפים את כל הפרסים. זה אח קטן שכולם דאגו לו, כי הוא אח קטן, אבל יחד עם זה הוא היה עם עמוד שדרה ועם רצונות משלו. קטן לגדול. לפני כשלושה חודשים פרשתי מצה''ל, אחרי עשרים וחמש שנה בדרגת סגן אלוף.  בחלק מהדברים הוא היה פורץ דרך- כי למרות שהוא היה הקטן ביותר, שי העז לעשות הרבה יותר דברים מכל שאר האחים, הרי אף אחד לא העז לצבוע את החדר שלו בכחול של האוקיינוס. הוא היה מישהו שכיף לי לגדול לידו, אפשר להגיד שבשלב מסוים הוא  הפך לדמות לחיקוי בשבילי- כל דבר שעשיתי בצבא, כל החלטה פיקודית, הייתי שואל את עצמי מה הוא היה עושה ומה הוא היה אומר, מה שנמשך גם עד היום".

 

איך שי היה בתור מפקד פלוגה?

"הוא היה צנוע ולא סיפר לנו הרבה. אחרי שהוא נהרג, גילינו את הכל- מדליות הצטיינות שהוא קיבל, סיפורים של הורים לחיילים על כך שבזכותו הבנים שלהם נשארו בצבא... יצא לנו לתהות איך הוא יוצא פעם בחודש-חודש וחצי, הרי תנאי השירות שלו צריכים להיות יותר גבוה. בדיעבד גילינו שהוא יכול היה לצאת, אבל הוא נשאר כדי להיות עם החיילים שלו, להישאר בשבתות שהם היו צריכים להישאר. הוא חנך אותם. גילינו הרבה מכתבים שהוא היה כותב וגם סיפורים שגילינו ממכתבים שנשלחו אלינו אחרי שהוא נפל.

מי שבצבא יודע שיש מילה אחת שבוחנת את הפיקוד שלך- והיא המילה 'אחריי'. כאשר שי אמר 'אחריי' במלחמה, כולם הלכו אחריו. באותו רגע הם נכנסו לתוך קרב, לא היו בטיול רגלי בתל אביב או אימון בבה''ד 1. הוא היה אז בן 24, הם היו 18 או 19 גג. בכל זאת, הם ידעו שהם נכנסים לאזור עם היסטוריה עקובה מדם, כי בלבנון נהרגו חיילים. הם הלכו אחריו בגלל הדמות שלו, מה שהוא עשה להם, החינוך שלו, הדוגמא האישית שלו. לא סתם אמרתי לך בהתחלה שלמרות שהוא היה מצחיק, שנון וחכם- הוא ידע לקחת את החלשים".

מהי המשמעות של המיזם "מתכון עם זכרון" מבחינתך?

"אני חושב שזה דבר גדול. יש משפט שאני מאמין בו וזה ש'בן אדם מת כששוכחים אותו' וזה גם תופס על בן אדם שחי, על האנשים השקופים שלא מתייחסים אליהם. שי כבר מתחת לאדמה כ-17 שנה ומיזם כזה, שכולל מתכון עם מאכל שהוא אהב, זה מחזיר אותו לחיים. נער בגיל תיכון יכול להגיע למיזם, להיתקל במתכון ולהגיד לעצמו 'וואו, איזו דמות מעוררת השראה! אני רוצה להכיר אותו, להתחבר לערכים שלו ולאכול את מה שהוא אהב', זה מחייה מחדש. אין דרכים אחרות להחיות, בטח שמדובר בעשייה. זה משהו שהוא מעבר לזיכרון, כשאתה מכין עוגה לזכר מישהו שנהרג- זה מחבר אותך אליו בדרך מסוימת".

איזה זיכרון עומד מאחורי המתכון שנבחר להנצחתו?

"זאת עוגה שאימא שלי נהגה לעשות לשי בכל סוף שבוע, שהוא מאוד אהב. אימא שלנו היא בשלנית, אז היא הייתה עושה הרבה מאוד מאכלים. היא גם הייתה מכינה לו קציצות בזמן שהוא היה בקורס טיס וגם את העוגה הזאת, אותה היא מכינה את החגים ובחגים מיוחדים. זאת העוגה של שי, זאת לא סתם עוגה- זה מחזיר לך את כל הזכרונות ממנו".

יוצא לך לקבל תגובות מאנשים שלקחו חלק במיזם והכינו את המנה שלו? מה זה גורם לך להרגיש?

"קיבלתי פעם הודעה מטורפת ממישהי שהכינה את העוגה, היא כתבה שהיא מכירה אותו מבית הספר או מהמשפחה, זאת הייתה סגירת מעגל מטורפת. היא ניסתה לאתר אותנו וכתבה לי בפרטי. מלבד זה, קיבלנו מלא הודעות שמחממות את הלב. מספיק שאתה רואה שמישהו כתב שהוא הכין את העוגה לזכר שי ברנשטיין שנפל במלחמת לבנון השנייה, זה כמו להדליק נר זיכרון- ואפילו יותר מזה. להכין עוגה או כל מאכל אחר זה לא הליך פשוט, צריך ממש ללכת לסופר, לקנות מצרכים, למדוד כמויות ולהכין לפי השלבים. תוך כדי התהליך אפשר להתחבר מאוד לעשייה, ככה שזה מאוד מלמד, אם אני מסתכל על זה מהצד".

מה אתה חושב שהוא היה אומר אם היה רואה שכולם אוכלים את האוכל שהוא כל כך אהב?

"זאת שאלה שאני שואל הרבה, מה הוא היה חושב על ההנצחה אם הוא היה רואה אותנו. לפחות ממה שאני מכיר אותו, זה היה מאוד משמח אותו. אני מאמין כי עצם העובדה שהוא קשור למשהו טעים שמחבר בין אנשים הייתה מעלה לו חיוך, שזוכרים אותו ושנזכרים בו- ולא שכחו אותו".

כך תכינו את העוגה של שי ברנשטיין ז"ל בעצמכם:

1. מחממים תנור ל-175°

2. מקציפים את החלבונים ומוסיפים בהדרגה כוס סוכר אחת.

3. ממשיכים להקציף עד לקבלת קצף יציב.

4. מקציפים בנפרד את החלמונים עם ¼ כוס סוכר עד לקבלת קצף בהיר.

5. מוסיפים לחלמונים את השמנת חמוצה, גבינה, קורנפלור ופודינג וניל-

6. מערבבים עד לקבלת תערובת אחידה.

7. מוסיפים לתערובת הגבינה את קצף החלבונים בתנועת קיפול.

8. יוצקים לתבנית אפיה משומנת ואופים כ-50-60 דקות- עד שהעוגה מזהיבה.

9. מוציאים מהתנור ומצננים היטב.

להכנת הקרם:

1. מקציפים את השמנת מתוקה עם סוכר וקפה - עד שנוצר קרם.

2. מורחים בתנועות עגולות על העוגה.