"אם אני לא חוזרת לרוץ, מבחינתי תהליך השיקום עוד ארוך"
ביום אחד, חייה של טליה (15) השתנו לגמרי אחרי שהרגישה כאבים בברך • מרגע גילוי הגידול הסרטני, הרגליים שהפסיקו לתפקד והשיקום האינטנסיבי, טליה משתפת בתהליך שעברה והליווי המקצועי שזכתה לקבל
גם אם יתנו לי מקום לכתוב מיליון מלים אני לא אצליח להעביר לכם את תחושת החרדה של בת 15 עם חלומות גדולים שבוהה ברגליים שלה דרך מסך דמעות ולא מבינה מה היא עשתה שהן בוגדות בה ככה. אני, הבריאה הספורטיבית שרצה ושומרת על אורח חיים בריא, למה הגוף שלי עושה לי את זה? והכאבים, אני נזכרת ומצטמררת, לא כך צריך היה הסיפור שלי להיכתב.
אבל לא את זה אני רוצה שתזכרו מהמאמר שלי. לא את השבר. אלא את התקומה. את הניצחון. אבל אני מקדימה את עצמי.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- לידור דהן רצה לפגוע בעצמו בעקבות חרם, כיום הוא מציל אחרים
- ים בכר: "הסקייטבורד הציל לי את החיים"
- הערים המיוחדות בעולם שאתם פשוט חייבים לבקר בהן
בגיל 15 הייתי בדיוק כמו כולם. צעירה, מסתובבת המון עם חברות, חלומות גדולים. עוד תלמידה עם תחביבים. במיוחד אהבתי לרוץ. רצתי המון. 10-12 ק"מ באימון ואז כאב מציק בברך ברגל. זה בטח שום דבר, אמרתי. ואז הוא מחריף. אז אני מפסיקה להתאמן.
רצים קדימה ואנחנו בבדיקות MRI צילומים אולטרסאונד. מיליון דברים ואז מוצאים אותו. גוש חשוד ובלתי מזוהה. ניתוח ביופסיה מהיר קצת מהגוש בחוץ אבל הכאבים עוד שורפים מבפנים. ממשיכים בדיקות ואז תוצאות. ABC קוראים לגידול, מצד אחד זריקת הרגעה – לא סרטני אבל, וזה אבל גדול – עדיין מסוכן. שוב ניתוח, הפעם מעמיק יותר. שורפים לי את הקצוות ואת כל האיזור כדי לוודא שלא יחזור. רצו להכניס לי עצם מהאגן אבל ההליך עלול לגרום לזיהום מהביופסיה להחמיר אז ויתרו ואני נותרתי עם חור.
מילא החור. אחרי הניתוח אני מתעוררת אבל הרגליים עוד ישנות. הזמן עובר ואני נחרדת – לא מצליחה להזיז את הרגליים בכלל. אם קיוויתי למצוא נחמה ברופאים התבדיתי מיד. גם הצוות הרפואי נבהל. ראיתם פעם רופא נבהל? שלא תראו. זה ברגע אחד מנתץ את הקרקע הגם ככה רועדת מתחת לרגליים. וככה בדיוק הרגשתי. בנפילה חופשית בלי יציבות באופק.
ואז אחרי שבועיים של אישפוז מספרים לי ולהורים על בית חולים אחד בין הרי ירושלים. "אם יש ארגון שיכול להעמיד אותך חזרה על הרגליים", אמרו לי, "זה אלי"ן". משהו בי אמר לי לתת הזדמנות לאותו בית חולים.
הביקור הראשון היה קשה. כואב ומתסכל ולרגעים בלתי נסבל – אבל איכשהו הצוות שם הצליח לגרום לי להמשיך. בזמנים הכי קשים ומאתגרים, הם נכנסו לי לראש והצליחו, תוך שהם מחזיקים לי את היד – לגרום לי להאמין. ומבחינתי זה סימן את ההבדל.
כי זה כל מה שהיה צריך. להאמין. כי כשאת מאמינה, כשאתה מאמין שאתה יכול – אז כל הכאבים והתסכול והפחדים הופכים להיות רק חלק מהתהליך. מהדרך להביא לסיום הסיוט ולא הסיוט עצמו. הם הופכים להיות חלק מה"איך", ולא ה"למה לא". שבוע אחרי שבוע נתתי את כולי בחדרי הפיזיותרפיה, בבריכה, התעקשתי על המדרגות ונאבקתי בקביים.
חצי שנה של עבודה קשה ומכאובים ועדיין זו החצי שנה המשמעותית בחיי. חצי שנה שבגרתי בה עשרות שנים. חצי שנה במהלכה האחיות, הרופאות והמטפלות באלי"ן (וכמובן גם החברות והמשפחה שלי) לא ויתרו עלי, הרימו לי ועודדו – עד שחזרתי ללכת.
לאט, אבל הולכת. ואז מהר יותר. רחוק יותר. משחררים אותי ומזהירים אותי לא לרוץ ולא לקפוץ. אז רגע, מילא בלי לקפוץ, אבל בלי לרוץ? בשום פנים ואופן. אני חייבת. הרגשתי שאם אני לא חוזרת לרוץ, מבחינתי תהליך השיקום עוד ארוך. הרגשתי שאני נאלצת להפסיק לפני שהגעתי אל קו הסיום.
אבל באלי"ן כמו אלי"ן, לא ויתרו והזמינו אותי להצטרף לקבוצת הטרקרים. קבוצות טיולים עם עוד נערים ונערות בגילי, כולם עם קשיי הליכה וכולם הלכו יחד והשתקמו יחד ויצרו קשרים שרק מי שעבר אירוע רפואי ושיקום יכול להבין. הקיץ יצאנו לטיול שנתי וחגגנו בסיומו כמו שרק ילדים שלא יכלו ללכת יכולים לחגוג. בהליכה כמובן.
היום אני עדיין לא חזרתי לרוץ, אבל האמונה – האמונה עוד קיימת ובזכותה אני יודעת שאני אחזור לעצמי לגמרי. ולכם, חברים שמתמודדים עם שיקום או אתגר, פיזי או שלא, תשמעו לי – תאמינו. זה חמישים אחוז שיקום.
