שמי מאיר ווקנין, בן 18 ויש לי סוכרת נעורים (סוג 1). לא רק שהאבחון המחלה לא הרס לי כלום בחיים – הוא במובן מסויים הציל אותי, או לפחות, גרם לי להבין כמה אני חזק וכמה שאני מסוגל להכל. תקראו בתקווה שתבינו גם אתם. לפני כשנתיים, חשבתי שהגוף שלי משתגע. זה היה לפני חג השבועות, כלומר תחילת הקיץ, אבל לא שיא החום. הייתי כל הזמן צמא והצמא שלי פשוט לא פסק. 

אני אז בן 16 ובכל שיעור לאורך היום בבית הספר הייתי צריך לצאת להתפנות או למלא מים. לפעמים אפילו פעמיים ושלוש בשיעור. אבל מילא, נו, לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. הרי לשתות מים זה בריא, נכון?

עוד בערוץ מגזין של פרוגי:

• "אם אני לא חוזרת לרוץ, מבחינתי תהליך השיקום עוד ארוך"
• ים בכר: "הסקייטבורד הציל לי את החיים"
• הערים המיוחדות בעולם שאתם פשוט חייבים לבקר בהן

ואז, המשקל התחיל לרדת. אני בחור רזה ולרדת חמישה קילו זה ניכר, ולאו דווקא דבר חיובי. ואיך אומרים? פה חשדתי. שיתפתי את ההורים שלי ועוד באותו היום נסענו לקופת החולים. כמה שאלות, שתי בדיקות והרופאה הודיעה נחרצות שעלינו לנסוע מיד לבית החולים שניידר. כמה שעות אחר כך ואני מאובחן עם סוכרת נעורים.

בהתחלה פחדתי. הרגשתי שחרב עליי עולמי. מה לי ולסוכרת? זהו, אסור לי יותר מתוק? אסור לי להתאמן יותר? סוכרת זו לא מחלה של זקנים, לא? שאלות ושמועות לא מבוססות השתלטו לי על המחשבות. אני מודה, הייתי בטוח שהחיים שלי כפי שהכרתי ישתנו מן הקצה אל הקצה.

אלא שאז, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי: "זה המצב. מכאן אני רק יכול להתקדם קדימה, זו בסוף הבחירה שלי". לאחר מכן, נכנסתי לאשפוז של מספר ימים מהם יצאתי אדם אחר שהחיים שלנו השתנו - לטובה. 

בניגוד לכל השמועות שרצות על סוכרת מס' 1 (סוכרת נעורים), אין שום דבר שמגביל אותי. אני יכול לאכול הכל ולעשות הכל. הדבר היחיד ששונה הוא שכיום אני בפיקוח גדול יותר על הגוף שלי ועל הבריאות שלי. במבט לאחור, זו היה צעד נפלא, שכל אחד צריך לעשות, גם ללא הסוכרת. 

זמן קצר אחרי גילוי הסוכרת, התחלתי לעשות דברים שנראים מאוד לא פשוטים לאדם עם סוכרת נעורים. חודש אחרי הגילוי התחלתי לגלוש וכשלושה חודשים לאחר מכן התחלתי מסלול של כושר קרבי. 

זמן קרוב לאחר הגילוי הסוכרת התחלתי כבר לעשות דברים שנראים מאוד לא פשוטים לאדם עם סוכרת נעורים, כחודש לאחר הגילוי התחלתי לגלוש, וכשלושה חודשים לאחר מכן התחלתי מסלול של כושר קרבי. 

עברו להן יותר משנתיים ובמהלכן פעלתי בידיעה שאני זה ששולט בסוכרת - והיא לא שולטת בי. בזכותה הבנתי שאני "כל יכול". אין שום דבר שהסוכרת תוכל למנוע ממני. בעצם, אין שום דבר בעולם שעומד בפניי. הכל כדי להוכיח לעצמי ששום דבר אינו עומד בדרכי.

זה המסר שלי לכל נער או נערה שמתמודדים עם סוכרת או עם כל מחלה אחרת- תזכור תמיד אתה זה שמנהל את המחלה שלך והיא לא מנהלת אותך.

יותר משנה לאחר גילוי הסוכרת התחלתי להתנדב במועצת הנוער של האגודה לסוכרת נעורים (המועצה היא חלק מהאגודה JDRF ישראל), והיום אני יושב ראש המועצה ויחד עם האגודה אנחנו פועלים רבות עבור הסוכרתיים בכל התחומים ותורמים רבות עבורם.

חשוב לי שכל מי שקורא את המאמר הזה, יבין שגם השמיים הם לא הגבול וגם מה שנראה מפחיד לאו דווקא צריך להיות מפחיד. אל תפחדו בחיים לעשות מה שאתם רוצים ואוהבים, גם אם נראה שיש מגבלות בדרך שימנעו מכם לעשות את אותם הדברים. לכו עליהם בכל הכוח ותראו שיש בכם המון כוח ופוטנציאל נסתר שלא ידעתם עליו.

בימים אלה ממש אפשר לקנות בסופר-פארם צמידים לעידוד המודעות לסוכרת נעורים. כל ההכנסות מהמכירה יועברו לאגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) בישראל