שמי אופק דוד, בן 18 מרעננה, חניך בשנת שירות בארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית) בתל אביב. שנת שירות היא שנה אחרי סיום תיכון. בעצם אפשר לדחות את הגיוס לצה"ל בשנה במטרה להתמקד בשנה הזו בהתנדבות ותרומה - עם עוד חבר'ה בגילי. אני הגעתי לשנת השירות מתוך רצון לתרום למדינת ישראל ולעשות עבודה משמעותית שתעזור לחברה הישראלית. אני מודה, בהתחלה לא הצלחתי באמת לממש את כל המוטיבציה הזאת. בימי שגרה אנחנו מתנדבים בבתי ספר ובמרכזי נוער. כשהתחלנו את השנה לא היה ממש ברור מה המהות שלי בתוך המסגרות הללו וכמה באמת אני יכול לתרום בשנה הזו.

לצערנו, די מהר המציאות של כולנו השתנתה. בשבת ה-7 באוקטובר כל המדינה התעוררה לעולם אחר. כל כך הרבה חיים שנאבדו, אנשים שנחטפו מבתיהם, עשרות אלפי משפחות שפונו ועם שלם שלא נשאר אותו הדבר. בנסיבות הטראגיות הללו התחדדה לי המשמעות של העשייה בשנת השירות. לצד האסון הכבד, התגלתה גם גבורה אזרחית גדולה. באותה השבת, כל חברי הגרעין חזרו מתל אביב לבתים שלהם ברחבי המדינה ובמשך שבועיים כשהיינו בבית ניסינו לתרום היכן שרק אפשר. אני בחרתי ללכת עם חבר לארוז בגדים ומשחקים למפונים בחמ"ל של אחים לנשק, ועם המשפחה קנינו ותרמו אוכל לחיילים בחזית.

© בינ"ה

הייתה הרבה עבודה לעשות בבית, אך שבועיים לאחר תחילת המלחמה חזרנו כל חניכי שנת השירות לתל אביב - הבנו שישנה משמעות גדולה בלחזור לעשייה והתנדבות יחד כקומונה. הקומונה שלי התנדבה בבתי מלון בעיר עם מפונים מעוטף עזה, בעיקר עם הילדים המפונים. כשהגעתי למלון בפעם הראשונה הבנתי שאצל הילדים יש באמת צורך אמיתי בעזרה שלנו. לילדים לא הייתה מסגרת או תעסוקה, וההורים שלהם היו מותשים וטרודים בהרבה עניינים. הילדים לא היו צריכים הרבה, רק מישהו שיהיה איתם שם. אנחנו התפזרנו בין הילדים ופשוט היינו איתם - אני הקראתי לאחד הילדים סיפור, שינשינית אחרת שיחקה עם הילדים בקלפים ומישהו עשה בייביסיטר לתינוק והרדים אותו. מציאות שבאמת לא תיארתי לעצמי שנדרש לה אי פעם, אבל היא כה מהותית וכה חשובה וכה מעצימה!

 בשיח עם הילדים המפונים, בדרך כלל הנושא של המלחמה לא ממש עלה. להפך - ניסינו קצת להסיח את דעתם מזה. אבל לפעמים היה אפשר לראות את הנושא עולה אצלם בצורה מאוד ילדית ותמימה. לדוגמא, באחת הפעמים שיחקתי בקלפים עם שתי אחיות. שאלתי אותן מאיפה הן, והן ענו משדרות. שאלתי אותן איך בשדרות?, והאחות בת ה-7 ענתה לי "בדרך כלל כיף שם, אבל בפעם האחרונה לא היה כיף עם כל האנשים עם הטילים שרוצים שנמות. אני לא רוצה למות כי אז אני לא אוכל לפגוש חברים ולגעת בדברים". מה יכולתי לומר? איך אתה מגיב לילדה בסך הכל בכיתה ב' שכבר הגיעה לתובנה כזאת על החיים? באותו הרגע ניסיתי להרגיע אותה ולומר שעכשיו היא בסדר ומוגנת וכל שנשאר לי הוא לקוות שכך יהיה ושכך היא אכן תרגיש.

© בינ"ה

התקופה הזאת גילתה לי את החוזק הגדול שקיים בעם שלנו ואצל המפונים, אבל גם את החוזק שלי ושל שאר החברים שאיתי בקומונה. עכשיו אנחנו חוגגים את חנוכה - כל יום מוסיפים עוד נר לחנוכיה ומוסיפים אור. אני מקווה שבשנה הזאת בבינ"ה אני והחברים שלי נוכל להמשיך להפיץ אור בחברה הישראלית בכלל, ובפרט אצל האנשים שחווים עכשיו משבר קשה. יש בכוחנו הדור הצעיר לתת ולשנות ולהעניק לחברה הישראלית גם כעת, גם לפני הצבא. אנחנו זמינים לכך 7\24 ועכשיו זה הזמן הטוב והחשוב ביותר עבור החברה שלנו. אני באמת קורא לבני ובנות נוער שמיניסטים נוספים להצטרף ולקחת חלק. מי ייתן והמלחמה הזאת תיגמר במהרה - נמגר את החושך וכל אחד מאיתנו ימשיך להרבות טוב ואור כל יום.

© בנ"ה

אופק הוא חניך שנת שירות בארגון בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית