אזהרת טריגר קריאה!

ים אלחרר (25) ורז כהן (24) מאשקלון לא ציפו שהחיים שלהם יקבלו תפנית מפתיעה ב-7 באוקטובר. השניים, בתוספת חברים נוספים מצאו את עצמם בלב התופת במסיבת הנובה - מסיבה שתשנה אותם מן הקצה אל הקצה ואת הכיוון שהם הלכו אליו בחיים מיד אחרי - במקום לשקוע בכאב הקשה מנשוא - הם החליטו להרים עסק ביחד ולשמח אנשים דרך האוכל. 

אלחרר שירת כלוחם בגדוד אריות הירדן, רז שירת במגל״ן ואף אימן את יחידת קומנדו בקונגו. הסיפור של שני בני הדודים הלוחמים הללו, צעירים שמחים שרעבים לטרוף את העולם ולצבור חוויות, כמו כל בני גילם, מתחיל מתוך ההחלטה ללכת עם חברים לפסטיבל הנובה.  

"אנחנו אוהבים מוזיקה, אוהבים להשתחרר ולהרגיש את האנרגיה של הרחבה והאנשים, אנחנו מאוד אוהבים את הסצינה הזאת ומחכים לה", מעיד ים. "פעם בכמה חודשים זה הפורקן שלנו, ללכת למסיבה טובה". כאמור, חבורת החברים, בהם ים ורז הגיעו למסיבת הנובה הידועה, בלי שום סימן שהולך לקרות שם משהו גדול. "אנחנו נכנסים וקולטים שיש פה אנרגיה מטורפת, מה זה האנשים האלה? כאילו בחרו פה את כל האנשים בפינצטה! האווירה הייתה טובה, והורגש שזאת דווקא הולכת להיות המסיבה הכי טובה שיש". 

אלא שהמציאות הראתה אחרת.

"השמש עולה ואיתה האזעקות, אנחנו לא מבינים מה קורה ועדיין יש סתלבט בין האנשים. אנחנו בחרנו להישאר בשטח, כי אנחנו יודעים מה זה טילים ראינו את כולם רצים לרכבים וחשבנו על זה שאם כולם מנסים לצאת ויש שיירה אחת - זה כאוס ענק ומסוכן כשיש טילים מרחפים! העדפנו לחכות שייגמר המטח, שהיה לא רגיל. שמענו יציאות בכמויות מטורפות שלא מפסיקות. הרגשנו כמו מטרה ושאם נהיה ליד רכבים אחרים אנחנו מסתכנים בזה שיפול שם טיל שיגרור פיצוצים של כמה רכבים במקביל. פשוט שכבנו על הרצפה עם ידיים על הראש, לפי ההנחיות הרגילות במצב כזה. אנחנו רואים שזה לא נרגע, מתחילים לקבל סרטונים ולראות שהכאוס מתחיל להיווצר", משתף.

"מישהו התחיל לצעוק שהמחבלים פה קרוב, רצנו להתחבא איפה שהיו הברים במסיבה ואז מאחורי משאית. כל מקום שהיינו הבנו שזה מקום מסתור פחות טוב. אנחנו לא מבינים מה קורה והחלטנו ללכת להתחבא מתחת לבמה - שם שוב, אנחנו מתחילים לקבל עוד ועוד סרטונים ומושכים אלינו עוד אנשים שיתחבאו" 

"היריות מתחילות להישמע קרובות יותר ויותר. הזייה. כולם מחכים בשקט, עד שאנחנו קולטים בן אדם רץ לעברנו וצועק בקול בעברית: 'צאו מהבמה! הם באים!'. רז, שוהם (חבר נוסף בחבורה - מ.א) ואני, ישבנו בקצה של כל במה, כל אחד תפס פינה. קלטתי מהבמה את השירותים הכימיים ורצתי לשם. 

מה עבר בראש באותו הרגע?

"חשבתי לעצמי שגם אם יבוא מחבל הוא ימשיך ולא יעצור לחפש".

ומה קורה שם?

"אני מתחבא בשירותים ושומע תוך כדי יריות ואנשים רצים. בשלב הזה כבר איבדתי את קשר העין עם רז ושוהם שבכלל רצו לכיוון השני. לא ידעתי מה קורה איתם, כי כבר איבדתי את הטלפון בשטח תוך כדי הריצה לבמה שהסתתרתי בה קודם. בינתיים, מסביבי נוצר מעין בסיס של כל המחבלים. הייתי בתוך השירותים ושמעתי הכל. ככה במשך חמש שעות - הם צוחקים, הורגים, שותים בירות. הם מטרים בודדים ממני, אחד אפילו נשען על התא שלי במשך כשעה. זאת במקביל לזה שיש כמה כדורים שכן חדרו לתא, וכמובן לא פגעו בי".

אם הסיטואציה לא מספיק מלחיצה - ים, כחלק מהחשיבה האסטרטגית בזמן אמת, לא נעל את דלת התא של השירותים כדי שהמחבלים לא יזהו שהתא סגור - מה שהיה מעיד על נוכחות אדם בתא. אלחרר בחר להחזיק את הדלת מעט פתוחה עם היד כדי לדמה תא ריק, כשהוא יושב בתחתית התא וממש שומע את הנשימות של המחבל. 

"המצב הוא כזה- מחבל מתחבא לי על התא כי הוא שומע את כוחות צה"ל מתקרבים ועושים סיור במקום. כששמעתי אותם מתקרבים ומדברים בשפה צה"לית, התחלתי להילחץ כי המחבל כאמור לידי וממש חששתי שיתנהל קרב ירי מעל הראש שלי. התכופפתי, כדור אחד פגע בחלק העליון של התא ואז היה שקט. שמעתי את המחבל לידי רץ ומשנה מיקום. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי להימלט. מתוך התא זיהיתי את הגדר של המסיבה, כאשר החיילים עומדים מאחוריה מהצד השני, ובצד שלי עדיין יש מחבלים. לא ידעתי לקראת מה אני פותח את הדלת ואמרתי - 'מה שיהיה יהיה'. לא חשבתי, זינקתי מעל הגדר תוך כדי שאני צועק לכוחותינו שאני ישראלי".

ומשם אתה מתחיל את המסע הביתה?

"לא בדיוק", משיב. "החיילים היו באמצע מסע טיהור השטח ממחבלים, עדיין לא היה להם מה לעשות איתי. זה לא שהיה שם אזור בטוח. נאלצתי לדלג יחד איתם ולהיחשף למראות קשים ומזעזעים בשטח. רואים אנשים יוצאים ממחבואם, ואני מנסה לסייע לפצועים בשטח. אני, ובחורה בשם אלינור שיצאה מהמחבוא, לקחנו מעלינו חביות בירה והתקדמנו תוך כדי הסתתרות. אתה עדיין בהלם, לא מבין מה קורה. הגוף לא מעכל. מהרגע שיצאתי מהשירותים הייתי בתוך הסיטואציה. הגענו לאזור בטוח אליו הגיעו לא מעט פצועים. אחרי פרק זמן ארוך מאוד, החליטו לפנות אותנו פיזית מהשטח. כל זה ואני מזכיר - אין לי מושג מה קורה עם רז ושוהם! הצלחתי להתקשר לאמא שלי רק באיזור 12 בצהריים והם עדכנו אותי פחות או יותר שרז ושוהם מסתתרים באיזשהו שיח ושנכבה להם הטלפון.  

ראיתי שלחייל שמלווה אותנו בטנדר הפינוי יש גם אקדח ושהוא ממש חושש. הוא שאל אותי אם אני יודע לתפעל, עניתי שכן על אף שלא באמת ידעתי. ישבתי על הסאן רוף של הטנדר והייתי בהיכון, וממש חששתי שתוך כדי הנסיעה יחשבו שאנחנו מפגעים. רציתי לחזור לאזור המסיבה לאתר את רז ושוהם אבל לא הסכימו לי". 

מתי אתה מתעדכן במה שקורה עם שוהם ורז?

"שמו אותנו בתחנה המרכזית של באר שבע והנהג  בדרך שואל בקול - מי זה ים עם החבר המתולתל? עניתי שאני. שאלתי אם מצאו אותם ואמרו לי שמצאו אותם ושידברו איתי כשאגיע הביתה. הייתי בהלם והעדפתי שלא יגיד משפט כזה. יצרתי קשר עם אמא שלי שהדגישה לי שהם ניצלו ובהתחלה לא האמנתי לה בגלל מה שההוא אמר לי, אבל היא התעקשה איתי". 

והמצד השני: מה עבר על רז ושוהם בנקודת המחבוא שלהם? דרמה ולחץ לא פחות שכללה גם מפגש עם מחבלים בשטח.

"כשים הלך לשירותים רצנו לשטח הפתוח", מספר רז. "כשרצנו לשטח לא ידענו שהמחבלים שמו אדם בגובה מסויים מעל לפני השטח, שהם דיברו ביניהם בקשר ופשוט התחילו לאגף את מי שרץ רצנו לכיוון מערב, שזה עזה, כי כל שאר הכיוונים היו מאוגפים על ידי מחבלים. מהאופק עוד ראיתי את החומה של הגבול. רצנו בערך עם עוד 400 איש, ובדרך אתה רואה אנשים נופלים וירי מכל מקום. אתה רץ, קופץ, שוכב, מתגלגל, אתה שומע את היריות לידך ואתה מרגיש את הרוח והשריקה של הכדור סנטימטרים ממך. שוהם רץ איזה 100 מטר לפני ואמרתי לו לעצור. שאלתי איפה ים? והוא לא ידע, צעקנו והוא לא ענה. הבנו שאנחנו חייבים להמשיך בתנועה. עצר אותנו מישהו כדי לפנות גופה של שתי בנות, אבל הבנתי שאין לנו זמן לעצור ולפנות גופות בזמן כזה ושאין מה לעשות איתם, שעדיף שנשמור על החיים. המשכנו לרוץ ולא רצינו לרוץ לכיוון עזה, ראינו מעין עלייה מצד שמאל לכיוון דרום אז עלינו לשם. כמעט הגענו לפסגה, אלא שאז אנחנו רואים כ-200 מבלים מהמסיבה רצים גם לכיווננו - כלומר אין מה לרוץ לשם, הם בורחים!". 

אז מה עשיתם?

"מצאנו איזה קפל באדמה אז הסתתרנו שם. ניסינו להבין גם מאיפה יורים ולא הצלחנו להבין. ראינו איזה שיח והחלטנו להיכנס אליו לא ידענו שנהיה שם שבע שעות לצד שלושה אנשים נוספים. מהשיח ראיתי במו עיני מקרה אונס של אישה ישראלית - ולימים העדתי על כך וזה נכנס לסרט עדויות קשות בנושא".

איך ידעתם להמשיך להסתתר ולא לנסות לברוח שוב? 

"כל כמה זמן ראינו מבעד לשיח האמר צבאי שמגיע לשטח. אלו שהיו איתנו היו בטוחים שזה החילוץ, אני אמרתי להם לחכות. ההאמר צפר וזה היה מחשיד, הרגשנו שזה לא נכון לצאת אליו. באמת יצא משם מחבל ושרף את ההאמר. אחרי כמה זמן הגיעו שני האמרים, ואחת הבחורות שהיו איתנו יצאה ישר, נעמדה מחוץ לשיח, שני מחבלים יצאו בדיוק מההאמרים והכנסנו אותה ישר אלינו בחזרה. הם שוב שרפו את הרכבים. ככה קרה שוב ושוב במשך שבע שעות עד שחולצנו". 

הרגשתם צורך לטפל בזה אחר כך?

"הבנתי שככל שנדבר על זה יותר - זה יהיה הריפוי", מעיד רז. "אנחנו ביומיום מאוד עסוקים אז אין לי פנאי לזה, אבל אני מתכנן לעבוד על הרצאה בנושא לנוער. זה קשה לעמוד ולספר לפרטי פרטים, ואפילו כאן עוד קיצרתי, אבל זה הריפוי שלי. בגלל שחודשים לא התעסקנו בזה, כמו עד הראיון הזה, אז לספר זה קשה ומחזיר אותך לשם".

ים מוסיף: "יש גם אובר להיות סביב זה, כי להיות תמיד בתוך זה - אתה לא תצא מזה, אי אפשר יהיה להתמודד ככה, אולי יש כאלו שזו דרך הטיפול עבורם אבל אני אישית לא יכול להפוך את זה למרכז חיי".

איך מחליטים לקום ומה בכלל עושים?

"לא רציתי לחזור לעסוק בחיי הלילה, מיציתי את זה וחיפשתי לעשות משהו אחר", משתף ים. "הייתי בתקופה על הפנים עם כל הלחץ של המלחמה והחדשות. אז התחלנו, רז ואני, להריץ רעיונות בראש".

וכך היה. לאחר שהלכו למפגשי ריפוי ייעודיים לשורדי הנובה, החלו השניים לדבר ביניהם על למכור ג'חנונים בתל אביב, שניצלים או אפילו סינבונים. "בהתחלה בכלל מכרנו בשוק הכרמל מאפים ואז לחמים ואז גם שילוב, וכל זה קרה בשבוע אחד! הוצאנו כספים, עבדנו על לוגואים, מדבקות, השקענו של החיים. ראינו שזה לא עובד, מצאנו את עצמנו יושבים על הרצפה וקולטים שאנחנו מפסידים אלפי שקלים. מגיעים בחמש בבוקר ומסיימים בשש בערב, אנחנו יושבים אחד מול השני וקולטים שאנחנו רק מפסידים - אבל אנחנו מקבלים את זה בטוב וצוחקים. חשבנו עוד מה לעשות...

החלטנו כניסיון אחרון לשנות את העסק לצ׳ורוס - ביקשנו מאמא שלי להכין לנו צ׳ורוס, באנו בבוקר ואשכרה מכרנו את כל הסחורה, ככה גם למחרת ורואים שזה עובד. החלטנו להמשיך ולקרוא למקום 'מיסטר צ׳ורוס'. עזוב כסף בצד, החיוך של הלקוח והשירותיות עושה לנו טוב. זה חשוב לנו יותר מהכל, אנחנו מאוד רואים את זה מהפידבקים של האנשים שחוזרים אלינו או כאלו ששולחים לנו הודעה.זה שווה כל חוסר שינה וכל טיפת הזעה ואת כל מה שאנחנו חווים בתקופה הזאת. אנחנו עובדים בשוק ואתה נתקל באנשים בצורה הכי אותנטית שלהם וזה ממלא. הצ׳ורוס זה האמצעי אבל אנחנו אוהבים את תחושת המשפחתיות ואת האנשים".  

אתם משתפים לקוחות בסיפור שלכם, הם מודעים בכלל?

"50-60% מהלקוחות יודעים", מספר רז. "השוק עושה לנו טוב, אומנם זה מקום פומבי ויש מלא אנשים ולפעמים יש את החשש שבתקופה כזאת יכול לקרות משהו, אבל מצד שני יש שם אנשים מכל הצבעים, צחוקים כל היום וזה גם משהו שעוזר בריפוי, אנחנו עושים גם אירועים והשבוע אפילו אירועים ב-wework. בנוסף, אנחנו גם רוצים אחת לחודש להגיע לעמותות ולשמח עם הצ׳ורוס ועם האווירה שלנו".

איך הייתם רוצים לסיים את הראיון?

ים: "שלצד השמחה שאנחנו מנסים לתת, החיוך של הלקוחות שלנו, אין רגע שאנחנו לא חושבים על המצב, על משפחות השכול ועל החטופים".  

רז מוסיף: "מישהי שאלה אותי אם השתניתי מאז, עניתי לה שכן אבל לא משמעותית. עם זאת, הבנתי שם (בנובה - מ.א) שאין לנו זמן לרצות אנשים או לעשות דברים שלא אוהבים. אתה יכול להיות ברגע אחד הכי שמח שלך ופתאום 180 מעלות - ואתה מוצא את עצמך בסרט אימה. אף פעם לא הייתי אדם מרצה, אבל עכשיו עוד יותר".