קובי הרוש, (19.5) מחולון, משרת במרכז קהילתי קליין בחולון בעבודה עם ילדים ונוער במסגרת של שירות לאומי ב"עמותת שלומית". אביו מת כאשר היה בן 10, מסרטן המעי הגס, ושלוש שנים לאחר מכן, נפטרה אמו מפיצוץ וריד במוחה. קובי ושני אחיו, נותרו לבדם.

עם סיום לימודיו התגייס לחיל האוויר, שם שירת כחמישה חודשים, אולם בגלל קשיים אישיים רבים הוחלט לשחררו ולמרות זאת קובי לא ויתר על התרומה לחברה והחליט להתנדב במסגרת של שירות לאומי עם ילדים.

מיד עם שחרורו החל שירות לאומי עם ילדים ונוער במרכז קהילתי קליין בחולון, ששייך לרשת קהילה ופנאי, ובחודשים הקרובים יתחיל את השנה השנייה של השירות. לדבריו, הוא עצמו ביקש להמשיך את השירות הלאומי, מהמקום שבו הפסיק עם סיום לימודיו בתיכון. "כמי שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, לא ממש היתה לי ילדות, ובאמצעות הקשר עם הילדים, אני מצליח לחוות מחדש ילדות. עם זאת אני לא מחפש למלא חסכים דרך הילדים אלא נותן להם מקום להיות מי שהם רוצים להיות".  

במסגרת השירות הלאומי מבלה קובי את הבקרים שלו בפעוטון עם ילדים בני שנה עד שלוש ובשעות הצהרים הוא עובר לצהרון, שם נמצאים 60 ילדים בכיתות א'-ג', איתם הוא מכין את שיעורי הבית. "אני מנסה בעיקר להקשיב לילדים. הזמן איתם מאפשר לי להמשיך להיות ילד ובו זמנית גם להדריך אותם ולסייע בחינוכם". דרך השירות הלאומי הבין קובי מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול – להמשיך ולעבוד עם ילדים ולהיות גנן.

בתור ילד, מה הייתה ההרגשה ואיך התמודדת עם ההתייתמות מההורים?

"אני אגלה לך סוד קטן, כשההורים שלי עוד היו בחיים שאלתי אותם מה יקרה אם הם ימותו. תמיד היו לי פחדים שיקרה להם משהו ותמיד אמרתי להם את זה. האמת שאין כל כך הרבה זמן לחשוב, זה קורה ממש מהר - אתה לא מפסיק לעכל את זה אפילו. לי זה לקח הרבה מאוד זמן לעכל את מה שקרה להורים שלי. עד היום אני חושב מה היה קורה אם...".

הוא ממשיך לספר: "בזמנו, כשהייתי צעיר, היה לי הרבה מזל שהייתה לי את אמא שדאגה לכל מה שחסר לי. הכי חשוב בשבילה היה שאני ארגיש טוב, ושאני לא אפסיק לחייך. ואז כשאמי נפטרה אחותי מילאה את המקום הזה. הייתי 'בר מזל' כי בשני המקרים הייתה לי משענת רצינית. אף פעם לא חוויתי את תחושת הבדידות, תמיד הייתי מוקף באנשים שרוצים לטובתי".

יש אנשים שהיו מתפרקים אם היו עוברים את מה שעברת, איך הצלחת להחזיק את עצמך ולא לוותר?

"שכשאמי עוד הייתה בחיים, היא תמיד חינכה אותי לדבר אחד, שהכי חשוב בחיים לא משנה מה קורה - לטוב ולרע, צריך לדעת לקום על הרגליים ולהמשיך הלאה. למזלי הרב, הייתה לי גם את אחותי ויקי, שהיא האוצר הכי גדול בחיים שלי, היא הדבר הכי חשוב לי, כל מה שהשגתי בחיי זה בזכותה וכל מה שאני עוד רוצה להשיג זה רק באישור שלה".

הוא ממשיך לספר על אחותו שהפכה לדמות אם עבורו: "היא כאילו נותנת לי את תפילת הדרך, כי היא רוצה את הכי טוב בשבילי, היא נותנת לי מחסה וקורת גג, היא נותנת לי להרגיש שייך מלא תמיכה, היא דאגה שלא יחסר לי שום דבר אף פעם, וככה בעצם התחלתי לעמוד על הרגליים. אני לא אשקר, היו רגעי קושי, עצב ובכי, אבל ברגע שיש לך את התמיכה הזאת, ממשיכים הלאה וטוב לך".

עם הזמן התגייסת לצבא ושוחררת, למה בחרת דווקא בעמותת שלומית?

"הייתי פעיל במתנ"ס שלי עוד מגיל צעיר, וכשהשתחררתי באתי לשם וביקשתי לעשות שירות לאומי. הם המליצו לי על עמותת שלומית ומהר מאוד יצרתי קשר עם הרכזת. אני מאמין שאם עושים משהו צריך לעשות אותו באופן מלא, ואני עושה שנתיים ולא שנה. עם הזמן התאהבתי בעמותה, וגליתי שהרכזת שלי היא בן אדם מיוחד. היא עוזרת בכל דבר".

מה הייתה המטרה שלך בהתחלה?

"המטרה הייתה להרגיש עשייה בלב שלם ולהנות ממנה וזאת גם ההרגשה, אני פשוט קם כל בוקר בחיוך".

מה אתה חווה בשירות הלאומי?

"קודם כל חשוב לי לציין שהשירות הלאומי זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אני פשוט מוצא את עצמי כל יום מחדש חי ונהנה. לא משנה מה עבר עליי באותו בוקר או יום לפני זה, כשאתה מגיע לילדים אתה אוטומטית משתנה וזה גורם לאושר מטורף. אני שואב משם אנרגיות מטורפות. אני נהנה ואני חי, וזה הכי חשוב. חוץ מזה גם ששם אני הופך לילד, וזה משהו שאני מאוהב אוהב, כי אתה גם ילד ואתה גם אחראי".

למה היה חשוב לך כל כך לתרום ולא להקל על עצמך? היו כאלה שיבחרו לא לשרת.

"כל אחד והבחירה שלו בחיים, אבל כמו שאני חי פה אני צריך גם לדעת לתרום פה, וזה לאו דווקא צבא".

מה אתה יכול למסור לאנשים בעלי רקע כמו שלך, איך תמליץ להם להתמודד עם המצב?

"פשוט צריך לחייך ולדעת שתמיד טוב. אם באותו רגע ספציפית קשה לך, פשוט צריך לדעת שזה תלוי בך, במה אתה מסוגל לעשות ובחשיבה שלך. כמה אתה מוכן להקריב בשביל החיים שלך, אנחנו חיים רק פעם אחת".

מה המוטו שלך בחיים?

"'הכל עניין של בחירה' - לקחתי אותו מהמדכיעה שלי. זה משפט שתמיד ילווה אותי, בסופו של דבר אתה בוחר מה לעשות עם החיים שלך, לטוב ולרע".

במיוחד אחרי מה שעברת אתה רואה את החיים בפאן מאוד חיובי, זה משהו שלמדת עם הזמן או מאז ומתמיד?

"תמיד זה היה, אבל עם הזמן אתה לומד לעצב את זה. היום לא משנה מה קורה, יש ימים טובים וימים פחות טובים, אבל זה קורה וצריך לדעת תמיד שהכל טוב".

כשאתה עם הילדים מה אתה מרגיש ומה אתה מנסה להעביר להם?

"אם השגתי חיוך מהם באותו יום, זה מבחינתי יום מושלם. חוץ מזה שאני מנסה להעביר להם את האחווה ההדדית - שיהיו חברים טובים. אני לא עושה להם הנחות, אני נותן להם להגיע למטרה שלהם בכוחות עצמם". 

עשר שנים אחרי, מה אתה יכול להגיד על עצמך היום שלא יכולת בעבר?

"שאני עצמאי ושלמדתי לקבל את החיים שלי כמו שהם, באהבה גדולה".