אמש (ב') התפרסמה כתבתו של עמית צדקיה, בנושא המחאה של תלמידי י"ב בתיכון שגב. התלמידים הפיקו סרטון יוטיוב בו הם מביעים את המחאה שלהם כנגד הסמל הבית ספרי, "כי אנחנו בי"ב ולא רוצים לחיות בסבל". 

חולצת בית הספר האחידה לא הומצאה סתם, יש לה סיבה ואף סיבה משמעותית. הסמל מאחד את כל תלמידי בית הספר ומפריד אותם מבתי ספר אחרים. בטח לפני כל טיול שנתי המורה אמרה, "אני דורשת שתגיעו בחולצה עם סמל בית ספר כדי שאזהה אתכם בין שאר בתי הספר שיהיה במסלול..". כולנו כועסים באותו רגע ולא מבינים מה קשורה החולצה עם הסמל לכך שהמורה תזהה אותנו, "למי אכפת?!" כולנו שואלים.

נכון, זה די מעציב שצריכים ללבוש את החולצה עם סמל בית הספר ושבחורף בית הספר מחייב אותנו להדפיס את הסמל על הג'קטים שאז אנחנו לא יכולים להשתמש בהם אחרי שעות בית הספר. 

אני הייתי מייחס חשיבות רבה יותר לנושא אחר שקשור לתלבושת בבית הספר. בשנים האחרונות המוסדות החינוכיים הפכו, "לאימא ואבא" שלנו. מעבר לחולצה עם סמל בית ספר מחייבים אותנו שלא להגיע במכנסיים שלא עוברים את הברך, מכנסיים לא מקושקשים ובלי ציורים וצבעים, ג'קטים חלקים עם סמל בית ספר ועוד כאלו וכאלו חוקים משונים שיותר מידי חודרים לחיי הפרט ומחליטים עבורו איך תראה הופעתו החיצונית.

ישנם בתי ספר שמגזימים עוד יותר ואוסרים על עגילים, צבעים מינימאלים ולא צעקניים בשיעור כמו גוונים או פסים, איפור לבנות ופשוט מנשלים אותנו מכל זכויותינו. נכון שאין צורך להגיע לבית הספר כמו למסיבה, כי מה לעשות בית הספר הוא מוסד לימודי ולא דיסקוטק בתל אביב ולכן צריך לכבד את המקום. אבל, לא יכולים להחליט עד כדי כך מה עלינו ללבוש ומה לא שהרי יום אחד כל תלמידי בית הספר יראו אותו הדבר.