שבוע המודעות לגמגום מצוין השבוע באירועים שונים ברחבי הארץ, בכדי להעלות את המודעות לנושא הגמגום, ממנו סובלים גם נערים ונערות מידי יום. חן סויסה היא אחת מ-80 אלף המגמגים החיים בישראל. בראיון אישי ומרגש היא מספרת על הקשיים, היחס של החברים ודרך ההתמודדות.   

מתי הגמגום שלך החל?

"התחלתי לגמגם בגיל שנתיים וחצי. זה פשוט התחיל - אין לי מושג איך, אבל לא קרה אירוע משמעותי שהוביל לכך". 

איך את מתמודדת עם הגמגום?

"פעם קצת צחקו עליי, אבל עם הזמן גדלתי, ובניתי ביטחון, כך שבעצם החברה כבר קיבלה את זה כמו שאני מקבלת את זה. ההורים שלי מאוד תומכים בי, וזה עזר לי מאוד לצבור ביטחון. גם הייתי אצל קלינאית תקשורת - למדתי שם טכניקות שעוזרות לי בצורה פלאית. זה העלה לי מאוד את הביטחון העצמי, ככה שאני כמעט מדברת שוטף".  

איך היחס של החברים?

"תמיד היו לי חברים - הגמגום לא שינה כל כך. למשל כשאמרתי לחברה שלי שאני עושה את עבודת הגמר שלי בקולנוע על עצמי, היא אמרה לי ׳מה את תעשי על עצמך?׳ ואז כביכול הזכרתי לה שאני עם גמגום. הם מקבלים אותי כמו שאני".

הגמגום הפריע לחיים החברתיים שלך?

"אני לא חושבת. אמנם הייתי קצת ביישנית, אבל היו לי חברים
וחברות, ואפילו זוגיות. אני לא
נרתעת או מפחדת להתחיל עם
גברים, ולא נרתעים מלהתחיל איתי בגלל הגמגום. אף פעם לא נתקלתי במישהו שהתרחק בגלל הגמגום שלי".

את מרגישה שיש עלייה במודעות לגמגום? 

"אין ספק. יש עלייה ניכרת, הרבה בזכות איתי וולך שהיה בתכנית הריאליטי "האח הגדול". הוא הראה את עולם המגמגים והכיר אותו לכל המדינה, אני חושבת שהוא אמיץ בצורה יוצאת דופן". על האופן בו העלאת המודעות סייעה לה סיפרה: "לי אישית זה נתן המון ביטחון בדברים הכי קטנים כמו לשאול את המוכרת בסופר כמה עולה קטשופ. זה משהו שלא העזתי בכלל לעשות קודם". 

"פחדתי שיצחקו עלי או שילעגו לי, אבל עכשיו אני מודעת לזה שאחרים מבינים מה זה גמגום, ויהיו יותר סבלניים כלפיי", מנמקת סויסה את הסיבה שלא היה לה את האומץ לדבר עם המוכרת בסופר.

מה דעתך על דפני - נערה מגמגמת ב"גאליס"?  

"זה קצת מעצבן אותי שהם שמו אותה כנערה בלי הרבה ביטחון - דמות ביישנית שכזו. לדעתי זה לא צריך להיות לפי הסטיגמה הזאת, כי בעולם יש מגמגמים עם ביטחון עצמי שלא מתביישים ולדעתי לא כל כך הציגו אותה כמו שאני ארצה לראות אדם מגמגם בטלוויזיה".

"מעצבן אותי שהציגו נערה מגמגמת לפי סטיגמה של חוסר ביטחון".
צילום: דנה נאבסו, דור דבאן ושחר מעוז

למה התחלת ללמוד קולנוע?

"מגיל קטן אני החזקתי ביד מצלמה. אני חושבת שהקולנוע הוא מקור להביע עמדה דרך אמנות - הוא מהווה סוג של דרך להתבטא מבחינתי, וזה גם בא לידי ביטוי בסרט הגמר שעשיתי על עצמי בנושא הגמגום. אני חושבת שהסרט הזה נתן לי עוד ביטחון".

מאיפה הגיע הרעיון לעשות סרט על עצמך?

"חשבתי על זה לבד, כשהייתי כבר בשלב שאני קיבלתי את הגמגום. הסרט שלי נתן לאנשים המון כוח, ועדיין מדברים עליו איתי. זו גם הסיבה שבגללה בחרתי לעשות את הסרט".

חששת מהתגובות שיהיו על הסרט?

"בהחלט. חשבתי שאולי יהיו כאלו שאפילו יצחקו יותר, אבל רוב המחשבות שלי עסקו בכך שזו אני, ושככה יקבלו אותי".

צפו בסרט - "במילים שלי".

את מעדיפה שישלימו אותך או שיתנו לך את הזמן שלך?

"במקרים מסויימים זה עוזר לי שמשלימים אותי, אם אני נתקעת בצורה רצינית אני אני מבקשת שיאמרו את המילה. אבל אם לא, זה בסדר מבחינתי שנותנים לי את הזמן שלי להשלים את המשפט". 

מה החוויה הכי פוגענית שקרתה לך בעקבות הגמגום?

"אני זוכרת שבכיתה ג' הצעתי למישהו חברות. אז אמרו לו 'מה תלך עם המגמגמת הזאת?', עד היום אני זוכרת את זה. פעם נפגעתי מזה אבל עכשיו אני חושבת שהאנשים האלו, הם אנשים חלשים".

מה המסר שלך לכל המגמגמים שלא בטוחים בעצמם?

"תאהבו את עצמכם ותדברו. אל תפחדו לתגובות של אנשים, כי אתם החזקים והמיוחדים - הגמגום זה מה עושה אותנו מיוחדים".