אפשר לומר שחיכיתי לגדנ"ע. זו בעצם הפעילות היחידה שבאמת רציתי לצאת אליה, אם זה ללמוד יותר על הצבא ואם זה סתם להרגיש כמו חייל במשך שבוע שלם.

ביום הראשון קמתי בבוקר עם מזוודה מחוסרת בגדים ומלאה בגופיות ארוכות קצרות טרנינגים וקפוצון כי כשאתה לובש מדים כל היום בשביל מה להשקיע? לקראת השעה 14:00 הגענו לבסיס חצרים. בדרך כל התלמידים בכיתה צחקו ורק דמיינו את הרגע שבו המפקדת תגיד להם לרוץ או לרדת לשכיבות סמיכה.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• בגלל פקק: יונית כמעט ומתה מזיהום
• תרומה: חנות שקונים בה חיבוקים
• תמיד רציתם להתניע מיזם חדש?

אז מה איתי? אתם בטח שואלים. ידעתי שאני אעשה את זה, אבל על הדרך אחשוב גם על כמה דרכים שיגרמו למפקדת להצטער על כך. הגעתי לשם באווירה מאוד רגועה, ציפיתי לקבל "מה קורה תלמידים איך הייתה הנסיעה?", בכל זאת עד בסיס חצרים מנתניה זה בערך שלוש שעות נסיעה.

הדבר היחידי שקיבלתי זה צעקות של לקחת את המזוודה, לזרוק את המסטיק, להוריד את החם-צוואר מהראש ולעמוד בתור בלי לדבר. חילקו אותנו לצוותים, עלינו על מדים ומשם הדרך אל הלא נודע התחילה. ללמוד לעמוד בהקשב, עמידת נוח, עמידת דום, לקרוא זמנים ולעמוד בהם וכמובן לרדת לשכיבות סמיכה התחילו להיות דברים רגילים.

עלה על מדים.

אז הגיעה ההפסקה, שבמהלכה פתאום קלטתי שכל השכבה שלי על מדים, אולי זה רק לכמה ימים אבל עוד שנה וחצי אלה יהיו הבגדים היחידים שלנו. אני חייב להודות, קשה לי שמישהו אומר לי מה לעשות, במיוחד אם זה באיומים ובטח שבטח שזה המפקדת שגדולה ממני בשנתיים סך הכל.

מה שכן, בבסיס אוכל טוב, לא היה, ואחרי ארוחת הערב הבנתי שאני עומד לחיות על אוויר, חטיפים ומנות חמות. היום הזה הסתיים בהרבה אי הבנה ביני לבין המערכת הצבאית, מספר שכיבות הסמיכה שירדתי יכלו להעיד על כך והעובדה שכל המפקדות במחלקה כבר הכירו אותי לא תרמה לזה.

ביום השני קמנו ב-05:40, כשמיותר לציין שהיה קפוא. השעה והקור תיסכלו אותי, אני רגיל לקום בשמונה מתחת לפוך וגם אז לחזור לישון כי למה צריך להגיע לשעה ראשונה בבית ספר? ב-40 דקות האלה הייתי צריך להספיק לצחצח שיניים, להטעין את הטלפון ולעלות על המדים.

רוב הבוקר ניקינו ורצנו, אכלנו את האוכל של הבסיס ובמהלך הצהריים המפקדת עשתה לנו שיחה והעבירה לנו את ערכי הצבא. המשפט שהכי דיבר אלי זה "עם בונה צבא בונה עם". כל אותו יום שמענו על הסופה שמתקרבת ובגלל זה אנחנו חוזרים מוקדם מהגדנ"ע. הייתי מנותק מהעולם ואני האמנתי שזה סתם לעודד אותנו מבחינה מורלית.

בערב היה לנו ערב צוותי, כל צוות היה נגד הצוות האחר, התחרות הזו גיבשה אותנו וגרמה לי אישית תחושה יותר נעימה. אם זה לדעת שאני זוחל מהר ובכושר מעל כולם.

אז הגיעה הבשורה המרה, אנחנו באמת הולכים מחר בגלל הסופה למרות שהרס"פ אמר את זה חיכיתי שהמפקדת תגיד את זה ושזה יצא לה מהפה. לצערי זה היה נכון. התבאסתי כל כך שבאותו רגע הרגשתי שרק עכשיו בעצם התחלתי לחוות ולהרגיש את הצבא באמת.

ביום השלישי שהוא היום האחרון קמתי בתחושה עוד יותר מבאסת מהיום שלפני, אולי כי הפעם היה ארבע מעלות ומהשעה שתיים בלילה הייתי ער בגלל הקור ורק בשש לפנות בוקר היה לי כוח לצאת מהשק שינה ולהתארגן.

למרות הכל, בטקס סיום זכיתי במצטיין המחלקה. את האמת? זה הפתיע אותי, אבל נתן לי הרבה כוח ורצון להגיע לשירות שלי. במהלך הגדנ"ע למדתי להעריך את חיילי צה"ל ולא משנה במה הם משרתים.