בזמן האחרון נדמה שאי אפשר להתעלם מכך יותר, זה נמצא כאן, על השולחן. מאמנדה טוד עד סיפורו הנורא של הילד בן ה-12 מבאר שבע שתלה את עצמו במהלך הדלקת נרות משפחתית.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• עושים שינוי בחברה בישראל. מי אחריי?
• גרינפיס פועלים לשינוי. איך זה עובד?
• למה השירותים בבתי הספר הרוסים?

אובדנות בקרב בני הנוער הייתה במשך שנים נושא שהחברה הישראלית והתקשורת בפרט סירבו לדבר עליו מתוך אמונה שאם נתעלם מהנושא הוא כאילו לא קיים. בעזרת סירוב זה נוצר לו סוג של קשר שתיקה מטורף שהעלים את הנושא כמעט לגמרי מהעין הציבורית.

לצערנו, האמת הפשוטה והכואבת היא שזה קורה בכל מקום ובכל עת, ואני כמעט בטוחה שבזמן קריאת שורות אלו עולה לכל אחד מאתנו לפחות שם אחד בתודעה, ולפעמים אלו אפילו אנו עצמינו. ועכשיו הפחד רק גובר, מה אפשר לעשות? האם ניתן לעזור? למה, ואיך וכמה? על כל השאלות האלו ניסיתי לענות בסדרת הכתבות שעוסקת בנו, הנוער, ובקשיים שלנו בשנים אלו, מתוך תקווה לתת מענה אמיתי, מציאותי ותומך ככל האפשר.

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לנסות לפשט את המצב ולהבין מה הוא הצורך הבסיסי ביותר בבעיה. כמעט כל דיכאון או עצב פתאומי נובע מסיבה או צורך, וברגע שנבין ונמצא אותם נוכל לתת את הפתרון הפשוט ביותר.

הסיבות לדיכאון הן מגוונות ורחבות, מתחושה לא טובה עם ה"אני הפנימי" ועד לשנאה פיזית טהורה, נטייה מינית מבלבלת או לחץ הנובע מהבית או מהחברה, לכולנו יש בעיות וקשיים אשר הופכים אותנו לאנושיים יותר. עלינו תמיד לזכור שמה שחשוב לך לאו דווקא חשוב לי ולהפך, לכן אסור לי לזלזל בסדרי העדיפויות שלך  אלא להילחם בשיפוטיות שהיא חלק מטבע האדם, ופשוט להקשיב.

לדוגמה, אדם מסוים רואה בהוקי קרח כל חייו וכל זמנו החופשי מושקע בספורט זה, ואילו אחר מוצא ספורט באופן כללי כעניין מטופש לחלוטין, כשהאדם הראשון נפצע, ונמנע מימנו לשחק הוקי קרח, נדמה לו שזה סוף חייו, ואילו חברו יכול לחשוב שהאדם מגזים, ולהתייחס לכך באדישות גמורה ובכך לפספס את כאבו של האדם אשר אותו הוא אוהב.

עלינו להבין שכל כאב, הוא כאב אחר ושונה ואי אפשר להשוות בין אחד לאחר, כל אחד מאתנו אדם שונה ומיוחד, וכך גם הרגשות, הפחדים, והחששות שלנו. תזכרו תמיד שגם לבעיות המסובכות ביותר יש פתרונות פשוטים, לפעמים הם פשוט מתחבאים.