ניצן רייזמן בת ה-18, שלומדת בתיכון רוגוזין שבקריית אתא, היא הילדה הראשונה בעלת מגבלויות פיזיות שיצאה אי פעם למשלחת פולין במסגרת בית ספרית רגילה.

למרות מגבלותיה של ניצן, היא לא ויתרה לעצמה גם כאשר היה לה קשה, ביקרה בכל האתרים כמו כולם, גם באתרים בהם היה צריך להפעיל מאמץ פיזי ומנטלי ענק. ועם זאת לא שכחה להנות, לכאוב ולצחוק עם חבריה לשכבה.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• "כמתנדב מד"א חוויתי מקרה דקירות"
• קצת אקשן: התנדבו למשמר האזרחי
• פעילות אחת / ארוחה שלמה לנזקקים

"חשבתי שאני לא אתפרק בכלל... חשבתי שאני לא אבכה ולא אתרגש ובסוף מאוד התרגשתי... ואפילו קצת בכיתי," אמרה ניצן. אני, בתור חבר שלה לשכבה ולמסע עצמו, באתי לבדוק מה גרם לה לצאת למסע, איך היא חשבה ששאר התלמידים יקבלו אותה והכי חשוב איזה מסר יש לה להעביר לילדים אחרים עם מגבלויות פיזיות ולהוריהם לגבי היציאה למשלחת.

למרות המוגבלויות.

מה גרם לך לרצות לצאת למסע?
"קודם בגלל אבא שלי, כי סבא וסבתא שלו נספו בשואה, ובגלל זה הרגשתי חובה לצאת, זוהי הסיבה הראשונה. הסיבה השנייה היא שרציתי להיות פעם ראשונה בחו"ל, רציתי את החוויה הזאת של להיות בחו"ל ועוד עם חבריי לשכבה, חשבתי שזה יכול להיות כיף".

כשהחלטת להגיש בקשה לצאת למשלחת לפולין, אילו חששות היו לך מהתשובה?
"לא היו לי כל כך חששות, לא חשבתי שלא אצא ושאולי יהיו בעיות. מבחינת ציונים לא הייתה בעיה, הבעיה היחידה שקצת חששתי ממנה הייתה פיזית. היו דיבורים על העלייה למטוס, אם בכלל אפשר להעלות את הכיסא, וכל שאר הדברים הטכניים הללו היו קצת בעייתים, אבל בעקרון הם לא היו נראים לי בעיות שבגללן אקבל סירוב. בנוסף לכך, כתבתי במכתב הבקשה, שלמרות הבעיה שלי והבעיות הפיזיות שיכולות להיות, אני מבקשת מהם לצאת למסע".

"בהתחלה הייתי בקבוצה שלא כל כך הכרתי את רוב הילדים שם, בקושי אמרתי שלום לרובם, חוץ מכמה בודדים שאותם קצת הכרתי. לאחר כמה זמן ביקשתי לעבור לאותה קבוצה שאיתה יצאתי לבסוף, שבה יש את החברים שלי מהשכבה ואת האנשים שאני מכירה עוד מהחטיבה והיסודי. אבל מבחינת עזרה לא היה לי ספק שיעזרו, בשתי הקבוצות, ידעתי שלא משנה איפה אהיה שאני אהיה אקבל עזרה, אבל הרגשתי יותר נוח בקבוצה החדשה".

איך חשבת ששאר התלמידים יגיבו כשיגידו להם שאת יוצאת למשלחת?
"לא ציפיתי מהתגובה הזאת שכל האולם מחאו לי כפיים ובאמת שמחו בשמחתי, התגובה הזאת הייתה ממש קיצונית, קיצונית טובה אבל עדיין קיצונית. היו קצת חששות שהתגובות יהיו פחות טובות, אבל שוב זה נעלם ברגע שראיתי את מחיאות הכפיים. ואחרי שיצאנו מהאולם ניגשו אליי ילדים ואמרו לי 'וואי איזה כיף שאת מצטרפת', 'אנחנו ממש שמחים שאת איתנו במסע'. זה מאוד שימח אותי, באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי ושמחנו יחד שזו התגובה, שוב למרות שהייתי כמעט בטוחה שלא יהיו תגובות רעות, פשוט הופתעתי עד כמה התגובה הייתה טובה".

הבנתי שאת התלמידה הראשונה עם מגבלויות פיזיות שיצאה למשלחת פולין אי פעם בתוך מסגרת בית ספרית רגילה, איך ההרגשה?
"זה כיף, אבל אני מאוד רוצה שאני לא אהיה היחידה ושעוד אנשים בעלי מגבוליות ייצאו למסע הזה, בעקבותיי ובעקבות עוד ילדים כמוני. אם הם רוצים לצאת אז שיידעו שהם יכולים, ובעזרת כוח רצון הם גם יצליחו להנות. שר החינוך שמונה קבע שילדים בעלי מגבלויות יוכלו לצאת כמו כל אחד אחד למסע לפולין במסגרת בית ספרית... אני מקווה שזה בגללי, בכל זאת אני הייתי הראשונה עם מגבלויות שיצאה".

ההחלטה שלך לצאת למסע הייתה החלטה מאוד אמיצה, את מרגישה שזה יתרום לילדים וילדות אחרים שגם הם בעלי מגבלויות פיזיות, להתגבר על הפחד ולצאת למשלחת?
"אני חושבת שכן, במיוחד עם יציאתו של החוק הזה, אני מאוד ממליצה להם לצאת אם הם רוצים. ואני רוצה להעביר מסר גם להורים, שיתמכו, שיעזרו ושייתנו יותר גב, אם הילדים ממש רוצים לצאת אז שלא יגידו להם שהם לא יכולים, שיתמכו גם אם יש להם פחד, כי תמיד להורים יש פחדים, הם צריכים להתגבר עליהם ולתת להם לצאת".

"תמיד עזרו, תמיד חיזקו ותמכו, וגם צחקנו באוטובוס ועשינו קצת שטויות, היינו שובבים בנסיעות בין אתר לאתר. זו קבוצה שידעתי מראש שתמיד תושיט יד לעזרה, לא שאני אומרת שקבוצה אחרת לא הייתה עוזרת, פשוט החיבור שלי לאותה קבוצה היה מדהים. באמת לא הייתה שום בעיה, היה לי ממש כיף ונהנתי, עם כל העצב והכאב שבמסע. המעבר בין שמחה לעצב במסע הזה הוא בלתי ייאמן, אני לא צריכה להגיד לך את זה, גם אתה היית שם. החוויה הייתה מאוד עוצמתית ובנוסף לזה, אתה עובר את החוויה עם החברים שלך, זה פשוט מושלם, לא יכולתי לבקש מסע יותר טוב מזה!".

יש לי שאלה שהתלבטתי אם לשאול ואני בכל זאת אשאל, האם את חושבת שתלמידים, מורים ומדריכים כאחד שמו אותך במשבצת של "הנכה"?
"לא. החברים שלי שאוהבים אותי כבר לא משייכים אותי לתבנית הזו, ואני שמחה מזה. מצד אחד אני שואלת את עצמי, למה הם לא שואלים אותי על הבעיה שלי? כי אני יכולה לדבר על זה בפתיחות, אני פשוט לא יודעת למה לא שואלים, אולי בגלל שהם מתביישים, או אולי בגלל שהם פשוט קיבלו אותי כמו שאני. אני בסוגייה שמבלבלת אותי נורא".

איך המשפחה הגיבה שאמרת להם שאת רוצה לצאת למסע?
"אחותי גם יצאה למסע הזה, היא בלי מגבלויות פיזיות או אחרות, והיא אמרה לי שאני חייבת לצאת. ההורים תמיד דחפו אותי להשיג מה שאני רוצה, כלומר שכוח רצון זה מה שמנחה אותי בהווה וינחה אותי בעתיד. היה קצת חששות שאולי לא אשרוד מבחינה פיזית ורגשית, אבל כשאתה מגיע להפנמה הזו שאתה כן צריך עזרה, שאתה חייב שייצא איתך מישהו, לא משנה אם זו הסייעת שלי או אמא שלי, אז יותר קל לך להתמודד עם הפחדים. לבסוף יצאתי עם אמא שלי והיא ראתה עם מה אני יכולה להתמודד, ואיך אני מתמודדת, וזה הראה לה שכן אפשר לטייל בעולם עם כסא גלגלים, ונפתחו לי עוד אופציות אחרי זה שלא ידעתי שהם קיימות".

האם המגבלות הפיזיות פגעו בך במהלך המסע בכמה אתרים שהיינו בהם?
"כן, במכרות מלח היה צריך תוספת תשלום למסלול מיוחד לנכים ועל מדריך בנפרד. נציגי בית הספר אמרו שזה על חשבון הבית ספר, למרות שהסכום לא היה כל כך גדול. אמרו לי ללכת למסלול שונה מכל החברים, ושהמסלול יהיה קצר יותר ומלווה במדריך נפרד. אחותי אמרה לי שזה מקום מדהים, והרגשתי שאני חייבת לראות את כולו, אז חשבתי לעצמי למה שאני לא אראה את כולו ועוד יהיה בלי החברים, אז החלטתי לצאת למסלול הרגיל עם כל המשלחת. נכנסו למסלול ושתי תלמידים עזרו לי להוריד את הכסא בכל אלף המדרגות, שאותן, אגב ירדתי בעצמי כמו כולם, וזה היה משמח ומרגש מאוד".

את המסע הזה עשית יחד עם אמא שלך, את חושבת שהיית מצליחה לעשות את זה בלעדיה או שזה נתן לך יותר ביטחון?
"זו חוויה של שתינו. בגלל שאני פעם ראשונה בחו"ל ועוד בטיול כזה מורכב וקשה, לעבור את זה יחד עם אמא היה יותר מחזק. כשירדתי את כל אלף המדרגות האלה זה הראה לה שאני יכולה להתמודד עם הרבה דברים, וזה משמח אותי שעכשיו היא יודעת את זה בוודאות. בהתחלה היה ויכוח אם הסייעת שלי תצא איתי או אמא, וגם אני התלבטתי כי כן רציתי את הגעגוע הזה באיזשהו מקום, אבל חשבתי על זה לעומק והגעתי למסקנה שעם אמא שלי יהיה לי יותר ביטחון וחופשיות, הרי מי יודעת מה הכי טוב בשבילך אם לא אמא?"

"חשבתי שאני לא אתפרק בכלל, חשבתי שאני לא אבכה ושהמסע לא יירגש אותי כל כך, אבל לבסוף התרגשתי מכמה דברים, בין היתר, בהר העפר, בבורות היירי של הילדים ועוד כמה וכמה אתרים".

איזה מסר את רוצה להעביר לילדים שגם הם בעלי מגבלות פיזית שרוצים לצאת למשלחת?
"פשוט תצאו, אם אתם רוצים את זה מאוד אז תצאו, תעשו הכל בשביל לצאת. אפשר לצאת עם כסא גלגלים, לא עברתי במסלולים שונים מחבריי, ושהמקום הזה לא יפחיד אתכם. עדיף שיעברו את זה עם אחד ההורים, כי באיזה מקום זה יוסיף גם להורים ביטחון על הילד, כמו שאמא שלי ראתה איך אני מתמודדת ואמרה לי 'כל הכבוד, אני גאה בך', זה מאוד חיזק לי ולאמי את הביטחון. בכללי זו חוויה שכל אחד צריך לעבור אותה פעם בחיים, זה לא משנה אם הוא מוגבל או לא. בנוסף אם אפשר אני רוצה להודות לצוות המורים הנפלא שעזר, תמך, דאג וחיזק אותי, וגם לחבריי שעזרו ותמכו בי במהלך המסע. תודה רבה לכולכם".