מחר יום חדש. נשאלת השאלה איך והאם אנחנו בני הנוער יכולים לסייע בכלל? האם אנחנו בוגרים מספיק? התשובה היא כן, כולנו יכולים! כל מה שדרוש הוא מעט זמן, סבלנות, ורצון אמיתי להושיט יד לעזרה.

במידה ואדם במצב של מצוקה, הוא מרגיש לפעמים כאילו הוא נתקע בחומה, קיר. אין לו לאן ללכת והוא שבוי במציאות הזו שכל כך מזיקה לו, שקשה לו, עד שאיננו מסוגל לראות דבר. ברגעים כאלה, כל מה שהוא רוצה זה לברוח, לשבור את הקיר, לאבד.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• קצת אקשן: התנדבו למשמר האזרחי
• ירדו מהמסך ועברו לחנויות הספרים
• צובעים את דיזינגוף סנטר בכתום

אנחנו יכולים להראות לו שבתוך החדר הסגור יש חלון, ובקיר יש גם דלת, ושאפשר בשקט ובשלווה למצוא פתרון כמעט לכל בעיה. הרי, לא צריך להיות פסיכולוגים מוסמכים או יצור מיוחד כדי לספק אוזן קשבת, רק זוג אוזניים ומעט זמן. עלינו להראות לאדם אשר במצוקה שיש לו עם מי לדבר, ושאנחנו כדברי הקלישאה באמת-באמת כאן.

לאחר שנוצר אמון בנינו לבין האדם אשר במצוקה, עלינו לפעול לפי שני עקרונות בסיסיים: אלטרנטיבה ופרספקטיבה. אלטרנטיבה, כי באמת יש דרך אחרת, תמיד יש. הכאב נרגע, ועד אז, ניתן לעשות כל כך הרבה דברים כדי להרגיע אותו.. כל אחד ותחביביו ואמונותיו. מריצה עד אפייה, מקריאה על אסונות טבע וצפייה בסדרות טלוויזיה מטומטמות, תמיד אפשר להפיג את הזמן, להתבטל, לתת לרגש ולראש זמן להירגע.

לרוב אחרי הפוגה קלה, קול ההיגיון חוזר לעבוד, ומזכיר לנו שכל העולם פרוס לפנינו ואין טעם לחרב הכל בשנייה אחת נוראה. ומעבר לכך, למילה אלטרנטיבה עוד משמעות אחת חשובה, במידה ולא טוב לך, עשה מעשה, שנה את התמונה.

תמיד יש אלטרנטיבה. אילוסטרציה.
למצולמים אין קשר לנאמר. צילום: אבישג שאר-ישוב

גיא ויהל כוכבי "דה וויס" סיפרו לא פעם על השפעתו של אביב גפן עליהם שהחלה במשפט האלמותי בפסטיבל ערד: "מי שלא טוב לו בבית, שילך לפנימייה!", ומאז עברו כמה שנים וגיא ויהל מצאו אחד את השני ואת מסלולם לתהילה והצלחה, כיוון שהייתה להם אלטרנטיבה, דרך אחרת ושונה. האלטרנטיבה תמיד קיימת, בין אם לא טוב לנו בבית או שהמשקל מדכא, אפשר לעשות ולהגשים כל חלום עם הרבה עבודה קשה ורצון אמיתי וכנה. 

אך יש עוד שלב בדרך, פרספקטיבה, היכולת לראות את המצב בצורה חיצונית, לשנות את ההשקפה ולהיכנס לפרופורציות הנכונות של הבעיה. לפעמים אנו שוקעים כל כך עמוק בבעיות שלנו שאנו שוכחים שאנחנו "כולה" בני נוער, שכל העולם שלנו פרוס לפנינו ושהגורל שלנו עוד לא נקבע. הפרספקטיבה היא זו שגורמת לנו לצאת מרכבת ההרים של הרחמים העצמיים והעצב, ולהבין שיש פתרון זמין לבעיה. זה לא סוף העולם, לא מתנו ב-2012 ונוכל לשרוד כל מהמורה וחבורה.

ומה אם אין לנו מספיק כוח לתמוך בעצמינו ובחברינו לבד? אל תשכחו שתמיד יש עם מי לדבר, רק צריך למצוא את האנשים הנכונים. אתר סהר  הינו דוגמה נפלאה למקום פתוח, אנונימי, בו תמיד ימצא מענה עמוק וריגשי שיגרום להרגיע ולו במקצת את התחושה הנוראה.

מעבר לכך, בכל בית ספר קיימת יועצת אשר תפקידה לסייע ולהפנות לגורמים עירוניים גדולים יותר, תלוי בחומרת הבעיה. אם אתם חוששים מכך שהעניין יתוודע לרבים, ופרטיותכם חשובה, קחו מכאן את העצה הכי הכי חשובה - קודם כל ולפני הכל תהיו חברים של עצמכם. כן, פשוט כמו שזה נשמע. תקשיבו לגוף שלכם, לרגש שלכם, ונסו לטפל בו בצורה הכי טובה.

זכרו תמיד שאנחנו בני נוער, מה שנותן לנו טווח רחב לבכי, שברונות לב, כעס, ודרמה ללא הפסקה. מה שאנחנו מרגישים עכשיו, ישתנה עוד מיליארד פעמים לרעה ולטובה. האם לנצח נרגיש כל כך רע? אינני יודעת, אולם בדבר אחד אני כן בטוחה, שהחיים קצרים מידי כדי לקבוע דברים ולהתקבע על רעיונות, ולכן עלינו תמיד לשאוף לחדש ולשנות. כי אהבות משתנות ושנאות נגמרות, ואחרי כל חורף סוער מגיע אביב מלבלב.

4EVER - אפילו אם זה לא מרגיש ככה, מחר באמת יום חדש.