"את העובדה שאני נמשך לבנים התחלתי להבין בגיל 11. אני מגיע מבית מאוד דתי, ומאוד הומופובי. שמעתי כמה פעמים שיחות של הורי על הומוסקסואליות, וזה הכה בי מאוד חזק. ההורים שלי היו בשבילי מודל של סמכות, לכן הדחקתי את הנטייה שלי, ניסיתי להוציא את זה לעצמי מהראש. המאבק שלי עם עצמי היה מאוד קשה, שנאתי את עצמי.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• הגזענות עדיין קיימת? אחריי פועלת לשינוי
• תורמים לקהילה: תרכשו בגדים של עמית פרקש?
• "בקרוב כבר לא נהיה אזרחים" \\ טור

בגיל 17 הצלחתי לקבל את עצמי, והתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה. בשנה האחרונה אני נמצא בתקופה הקשה ביותר של החיים שלי, אחרי שהבנתי שבעצם אין לי אף אחד. אין לי אף אחד לדבר איתו, אף אחד לשתף אותו במה שעובר עליי.

אני מסרבת להיות בלתי נראית.

למעשה אין לי חברים בכלל. הדבר הכי נורא לבנאדם הוא כשיש לך משפחה וקרובים, אבל חומה מפרידה בינכם. ההורים יודעים על ההעדפה המינית שלי, ומרבים לאיים עליי. יש אווירה של טרור בבית. הם בכלל לא מבינים מה הייתי צריך לעבור עם עצמי בשביל להודות בשונות שלי.

בזמן האחרון נהייתי לגמרי שקט, אני לא מדבר עם אף אחד, התחלתי לפחד מאנשים. בבית הספר כולם רעים ואכזריים. טבעתי בצרות של עצמי ואפילו מוסיקה לא עוזרת לי להרים את הראש.

אני כבר לא מאמין בעתיד ורוד, לא מאמין שהחלומות שלי אי פעם יתגשמו. כבר כמה ימים תוקפות אותי מחשבות על התאבדות, ואין לי למי לספר את זה. בבקשה תעזרו לי, עזרו לי עם עצה או פשוט תגידו לי מה לעשות"

בני הנוער שנעלמו: ילדי 404

הכירו את "ללא שם", הוא רק אחד מתוך אלפי הילדים ובני הנוער שקורים לעצמם "ילדי 404", בני נוער להט"בים מרוסיה ההומופובית של פוטין, שנדחקו לשול הכי חשוך ונשכח של החברה, ומוצאים מפלט מהמציאות הקשה דרך שיתוף סיפורים אישיים קורעי לב בדף הפייסבוק שנקרא באופן יצירתי על שם שגיאת הדפדפן הנפוצה - 404.

שגיאת 404 מתרחשת כאשר אנחנו מנסים להגיע לכתובת של דף אינטרנט שלמעשה אינה קיימה. כך בדיוק מרגישים ברוסיה בני הנוער בעלי העדפה מינית שונה - לא קיימים. שורה של חוקי חדשים שאוסרים על "פרופגנדה" להט"בית שעל פי בית המחוקקים הרוסי כוללת בין היתר: יציאה מהארון, קיום הפגנות או מצעדים, נשיאת דגלים או סמלים של תנועות להט"ב, או שימוש בכל ביטוי אחר שיש בו הקניית ערכים אנושיים נורמטיביים עבור הקהילה הלהט"בית.

על גבי עמוד פייסבוק צנוע עולים מידי יום מכתבים שמשקפים את המציאות המפחידה עמה נאלצים להתמודד בני הנוער ברוסיה. מ' מספרת על המילים הכי נוראיות שאפשר לשמוע מאב: "אותך לבית משוגעים ואחר כך ישר לכלא". איגור בן ה-16 ברח מהבית אחרי שהמחנכת שלו גילתה על נטייתו והתקשרה לספר לאימו שבתגובה כינתה אותו "מתרומם" ו"פדופיל" והכריחה אותו לקחת כדורים שונים. סרגיי בן ה-16 אמר "לעולם לא ניעלם. אנחנו צריכים להיאבק על האושר שלנו, האושר הזה מגיע לנו וליקרים לנו".

את הפרויקט יזמה לנה קלימובה, עיתונאית בת 25 במהלך חודש מרץ האחרון. לנה מנהלת את הפרויקט ביחד עם צוות של עוד 7 אנשים, שמטפלים בחודשים האחרונים בכ-1,000 מכתבים שמגיעים אליהם מכל רחבי רוסיה. "הכל התחיל מיוזמה אישית שלי בה ראיינתי 115 בני נוער להט"בים אודות חייהם. המטרה הייתה לפנות למבוגרים ודרך הסיפורים האלה להראות להם כמה קשה לבני הנוער להתמודד עם החיים והמציאות בחברה שהיא כל כך סגורה"

לדבריה, "אולי ככה הם יבנו שאין שום "פרופגנדה", שבני נוער מגיעים להבנה אודות ההעדפה המינית שלהם באמצעות עצמם, ולא בגלל התערבות או השפעה בחוץ"

הציבור הבוגר ברוסיה לא היה פתוח לשמוע את זעקתם של בני הנוער. פוליטיקאים טענו שהפרויקט לא חוקי, וכתוצאה מכך כלי תקשורת מקומיים לא מסקרים את "ילדי 404" מחשש לקנסות כבדים על תמיכה ב"פרופגנדה". "איננו מקבלים את החשיפה הדרושה כדי לעורר את המחשבה של הציבור בנושא. לעומת זאת, החשיפה והתעניינות של כלי תקשורת זרים היא גבוהה" היא אומרת.

מספקים אוזן קשבת ומרכז תמיכה לבני נוער להט"בי

אחרי שלנה וחבריה הבינו ששינוי תפישתי לא נראה באופק דרך הפעילות הזאת, הם החליטו להתרכז בתמיכה בנוער הלהט"ב. "הם שולחים לנו מכתבים, ואנחנו מפרסמים אותם באנונימיות בפייסבוק ובקונטאקטי (רשת חברתית רוסית פופולרית י"ש). כך הצעירים מקבלים מהקוראים עצה ואוזן קשבת. במציאות היומיומית שלהם זה מאוד חשוב. במקרים מסוימים אנחנו גם משתדלים לספק עזרה של פסיכולוג או סיוע משפטי במקרה הצורך".

למרות הקשיים והאיומים, לנה וחבריה נחושים להמשיך את הפרויקט. "בכל רגע נתון יכולים להאשים אותנו ב"פרופגנדה" ולתת לנו קנס לא קטן. אי אפשר לחמוק מזה, לממשל יש מפה מדויקת של כל הפרויקטים והאנשים שמפיצים אינפורמציה שיש בה בכדי להסיק כי הומוסקסואלים, לסביות, בי וטרנסג'נדרים אינם נחותים משאר האנשים. אני לא אפסיק את הפעילות הזאת בגלל פחד מקנס כספי, היא יותר מדי חשובה"

החוק הרוסי אוסר על פעילות של ארגוני להט"ב לנוער, אולם יש כמה ארגונים הפונים למבגורים, אולם אין אף מקום אליו ניתן להפנות בני נוער במצוקה. לא קיים מוסד שהפעילות שלא מכוונת למתן תמיכה ועזרה בתקופות הקשות ביותר שאדם צעיר יכול לעבור עם עצמו.

בדמוקרטיות מערביות, כמו גם בישראל, למרות הפתיחות, הקבלה של החברה וקיומם של ארגונים המיועדים לתת מענה ותמיכה לנוער, שלבי הקבלה העצמית של הנער או הנערה הם קשים מאוד. 

מדובר בתהליך התמודדות ארוך ובעל מגוון קשיים, כגון דיכאון, תחושות של בדידות ואף ניכור מהחברים והמשפחה. מחקרים בארצות הברית מראים שכשליש מבני הנוער שביצעו ניסיון התאבדות עשו זאת על רקע של נטייה מינית שונה. אפשר רק לתאר לעצמנו מה הם המספרים ברוסיה.

מרבית המכתבים נכתבו בנימה אופטימית ועם תקווה לעתיד טוב יותר. "יש משפט שאומר 'התקווה היא האחרונה למות'" אומרת לנה. אמנם להט"בים רבים לא מתכננים להמשיך לגור ברוסיה, וחלק כבר עזבו לארצות פתוחות יותר, אך אלו שנשארים עדיין מאמינים כי העתיד יכול להיות ורוד. "למרות שהמציאות ברוסיה של היום קודרת מאוד, חייבים לשמור על התקווה. אנחנו לא יכולים לשבת בידיים שלובות, אנחנו חייבים להילחם על העתיד. העתיד תלוי בנו, ואם אנחנו לא נשנה אותו, אז מי כן?"

איך אנשים מישראל יכולים לעזור?
"היה יכול להיות מאוד נחמד אם הייתם כותבים לנו מכתבים שמביעים תמיכה. חיזוק מחו"ל מאוד חשוב לנו. אנחנו מרגישים כמו משפחה אחת גדולה שגרה בכל העולם".

רוצים לחזק את בני הנוער ברוסיה? שלחו מייל באנגלית או רוסית לכתובת 404deti@gmail.com. אם אתם יכולים לכתוב רק בעברית, ניתן לפנות אליי דרך הגוגל פלוס ותקבלו עזרה עם התרגום.

הכותב הוא יורי שוב, והוא בלוגר ביוריס.