זוכרים בסלון. כמו בכל שנה מתקיימים טקסים ופעילויות שונות בבתי הספר, לפעמים אפילו מגיע ניצול שואה שמספר ומידי פעם יש גם סרט שעוסק בזיכרון השואה. במרבית הפעמים אנחנו מקשיבים ומתרגשים, אולם המעמד הטקסי ומספר השומעים הגדול, אינו מאפשר מגע ישיר עם הניצול.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• "עם היפות שלי בשואה": תרבות הסלפי
• פרויקט מיוחד: "לקראת סוף י"ב"

בדיוק מהסיבה הזו יצאו משרד החינוך ומועצת הנוער הארצית בקריאה לתלמידי ישראל לקחת חלק בפרויקט "זיכרון בסלון", שמטרתו לעודד בני נוער להיפגש עם ניצול שואה, לשמוע את קולו ולתעד את סיפור חייו. בשונה מהפעילויות הפורמליות ביום הזיכרון, פה מדובר במפגש ישיר וקרוב ממש.

השיחה בין הניצול לבין בני הנוער, התקיימה בסלון הבית, באווירה בלתי אמצעית. כך כל אחד מהצעירים יכול למצוא את החיבור האישי שלו לסיפורו של הניצול, לשאול שאלות, להתעמק, להזדהות ולהביע את עצמו. זוהי השנה השלישית של הפרויקט, אותו יזמה עדי אלטשולר, מייסדת ארגון "הכנפיים של קרמבו" – תנועת נוער לבני נוער עם צרכים מיוחדים. לצורך הפעלת הפרויקט בכל רחבי הארץ, נפתח אתר אינטרנט מיוחד המאפשר למארחים ולמתארחים להירשם ולהתקשר ביניהם. מארגני הפרויקט מסייעים בארגון המפגשים, בתיאום אנשי עד?ת שמגיעים למפגשים.

ביום חמישי האחרון, יצאתי למפגש זיכרון בסלון ביתו של אורי מלכין בנס ציונה, שם התארחה הניצולה יהודית שוש. עשרות בני נוער מכל רחבי הארץ באו לשמוע אותה. "מתוך 600 אלף יהודים שנלקחו לאושוויץ, נשארו בחיים, כולל בודפשט, 150 אלף. זאת אומרת שנספו 450 אלף יהודים תוך 60 יום" כך פתחה שוש את סיפורה. "להונגריה, ממנה אני באה, השואה הגיעה מאוד מאוד מאוחר, אחרי שחיסלו כבר את כל פולין".

בשנים הראשונות של מלחמת העולם מצבם של היהודים בהונגריה, כך סיפרה הגברת שוש, היה טוב, יחסית למצב היהודים בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים, אבל לאט ובהדרגה נושלו יהודי הונגריה מכל זכויותיהם האזרחיות.

מצבם הורע באופן קיצוני אחרי מרץ 1944 שהגרמנים כבשו את כל הונגריה. היא הראתה את הטלאי הצהוב שהיא ושאר היהודים נדרשו לענוד על בגדיהם ותיארה את מצוקת חיי היום-יום תחת הכיבוש הגרמני. החל ממאי 1944 כל יהודי הונגריה, חצי מיליון במספר, רוכזו בגטאות והחלו להישלח לאושוויץ, שם הם הושמדו בכבשנים. היא, בזכות גילה הצעיר וחוסנה, נשלחה למחנה עבודה ושרדה בו, על אף עבודות הפרך והרעב.

"אני לא מבינה מה מצחיק בשואה"

הגברת שוש גם התייחסה בביקורת לבדיחות השואה, ולא מוצאת שום צידוק להן, גם כשמדובר לכאורה בתוכנית סאטירית: "קרה פעמיים בתכנית 'מצב האומה', שפתחו את התכנית במשפט 'היום אנחנו לא נצחק על השואה, היום אם אנחנו רואים ארובה שיוצא ממנה עשן, לא נחשוב על השואה, נחשוב על דבר אחר', והקהל צוחק ומוחא כפיים. אבל לעשות תכנית בטלוויזיה. וגורי אלפי יגיד 'אנחנו לא מחפשים ערימות של נעליים לקשור את זה מאחורי האוטו' והקהל משתגע מצחוק".

שוש, שעברה דברים רבים, שאת חלקם הגדול לא שיתפה במהלך המפגש, זעמה על בדיחות השואה שמספרים בטלוויזיה: "למה? אין מי שיגיד? אין מי שיגיד שאנחנו עוד פה?! חכו עוד 5 שנים, עוד 10 שנים, אז כבר לא נהיה פה, לפחות לא נצטרך לשמוע את הבדיחות האלה!". בדיחות שבהן היא רואה פגיעה של ממש בזכר הנספים היא אומרת: "אני מאוד נפגעת שצוחקים מהשואה. זה מצחיק? מה מצחיק, 'ארובת עשן'? או 'תרימו את הנעליים'? זה נורא".

את חושבת שהמפגשים האלו הם דרך מספיק טובה לזכור את השואה?
"מצד אחד לא צריך להעמיס. מה שיותר מידי זה יותר מידי. אבל גם לא צריך פעם אחת בשנה לזכור את זה. לזכור את השואה רק בימים ייעודיים או במסע לפולין זה לא מספיק. בוכים שמה ליד המחנות ואחר כך עושים חגיגה במלון. איזו צורה יש לזה? לא צריך לעשות את זה שבוע ימים, צריך לעשות את זה ארבעה ימים ואז יש לזה יותר ערך לפי דעתי".

מה המסר שלך לנו, לדור השלישי והרביעי?
"רק לאהוב את הארץ, להעריך את זה שיש לנו כוח להתנגד, ושיש לנו אמונה, לא באלוהים, אלא בכוח שלנו, במה שיש לנו. תסלחי לי, אבל אני לא יודעת איפה היה אלוהים שאני הייתי צריכה אותו".

הדרה רוזנבלום, המפקחת הארצית על מועצות הנוער במשרד החינוך, מדגישה ש"דווקא בימים אלו, בהם ניצולי השואה הולכים ומתמעטים ישנה חשיבות רבה לכך שבני הנוער יפגשו עם הניצולים ויישמעו מגוף ראשון עדויות על השואה ועל הניצולים שלמרות הקשיים עלו ארצה והקימו בית ומשפחה בישראל". 

נועם פייגנבאום, דוברת מועצת התלמידים והנוער הארצית אמרה: "השנה הצטרפנו לפרויקט המיוחד הזה מתוך הבנה שאם אנחנו רוצים לשמר את זיכרון השואה, זו הדרך, דרך של הקשבה ושיח עם הניצולים ועם החברים והשכנים שלנו, שיש להם דעות שונות משלנו. אנחנו מזמינים את כל בני הנוער להצטרף לפרויקט, לארח או להתארח ולחוות חוויה עמוקה ומשמעותית ביום השואה".