אני כבר מריח את הריח של הסוף, את היציאה לחיים האמיתיים ואת תקופת הגיוס שמתקרבת. אין ספק שב-12 השנים האחרונות בהן הכרתי חברים, עברתי בין בתי ספר, חוויתי מורדות, עליות ואפילו הגעתי לתיכון שבו חוויתי את השינוי של החיים שלי, הדבר שאני הכי אזכור מבית הספר הוא השעות החופשיות.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• בריטניה: אח אנס את אחותו מעל 50 פעמים
• מסיימים 12 שנות לימוד בלי לדעת כלום
• מה קשר בין "הימים האסורים" של העומר לטביעה בים?

אז כמו כל תלמיד, גם אני מת על שעות חופשיות, על ביטולים לא צפויים במערכת השעות וגם על שעות חופשיות שהייתי מארגן לעצמי - בקיצור: מבריז. שיעור חופשי שכתוב במערכת השעות, או ביטול לא צפוי של שיעור מסוים, אומר שבאותו רגע אין שיעור, אין מורה בכיתה והתלמידים יכולים לעשות כרצונם. לפעמים, כשאין לי חשק להיכנס לשיעור או שניים והייתי יכול להרשות לעצמי "להבריז".

שעה חופשית. © צילום פרטי

שעה חופשית. © צילום פרטי

כל תלמיד מעביר בצורה אחרת את השעות החופשיות, יש תלמידים שהולכים הביתה, יש תלמידים שיושבים לאכול בקפיטריה ואז מטיילים בבית ספר ויש גם כאלו שמכינים שיעורים. האינסטינקט המיידי שלי כאשר יש שעה חופשית הוא הליכה לקפיטריה, ששם תמיד אפשר למצוא חבר'ה.

בקפיטריה לכל אחד יש את המנה הקבועה שלו, אני למשל אוהב שוקו וקרואסון ורוב החברים שלי אוהבים לשתות ברד עם שטיח לצד באגט עם חומוס וצ'יפס. במקרים חריגים, שבקפיטריה אין אנשים אני הולך למתחם של השכבה, שם בדרך כלל תמיד מישהו נמצא, יושב על הספסלים או ב"עיגול" שמתחת לצל. עוד מקום שכיף לבלות בו הוא הספרייה, שם אנחנו מרגישים כמו מלכים, יושבים על המחשבים, או על הכורסאות מתחת למזגן, פשוט תענוג.

אז על השעות החופשיות שנמצאות בתוך המערכת ועל השעות שמתבטלות סיפרתי, אבל מה עם השעות החופשיות שאנחנו עושים לעצמנו? שעות כאלה נעשות בספונטניות ובקבוצות. הן הופכות למשחק ה"מחבואים", רק טיפה שונה. אנחנו מסתובבים בבית הספר, במקומות הרגילים בתקווה שהמחנך, הרכזת או המנהל לא יימצאו אותנו, ואם אחד מאיתנו רואה אותם באופק אז אנחנו ישר בורחים כדי לא להיתפס. וכן זה כיף ומפחיד ביחד.

כמה ימים לאחר חזרתנו מהחופשת חגים, אני וחברי לכיתה ליאם החלטנו שלא להיכנס לשלוש שעות ספרות. כן, שלוש שעות ספרות, צריך הרבה אומץ כדי להיכנס. אז במקום להיכנס לכיתה הלכנו כמובן לקפיטריה ומשם הצטרפנו לשיעור ספורט של כיתה אחרת, שיחקנו איתם כדור-עף. פתאום אני מקבל הודעה בווטסאפ מחבר אחר לכיתה, בה הוא רשם לי, "לידור, המורה התקשרה ליובל (המחנך) ואמרה לו שלא נכנסתם לכיתה", מאותו רגע הראש שלנו התחיל לחשוב איך אנחנו יוצאים מזה בשלום. הלכנו מהר לחפש את המד"נית (מדריכה צבאית) של בית הספר, ולא במטרה לשמוע על הצבא, אלא במטרה להיות איתה כמה שיותר זמן ולקבל אישור על השעות הללו. בסופו של דבר האישור לא סיפק את המחנך, כיוון שידע מה קרה באמת ומאז התחלתי להבריז בחכמה.

אז מבין כל הדברים שאני הכי אתגעגע בבית הספר, זה הדבר העיקרי. אני בחיים לא אשכח את המפגשים שקורים בזמן השיעור ומחוץ הכיתה, את הצחוקים והדאחקות שעשינו, את זה ה'אדרנלין' הזה שאם יתפסו אותך או לא - זה יילך איתי תמיד.

תיהנו מהתקופה הזאת כי היא לא תחזור.