אני בחו״ל. האזעקות לא מגיעות אליי, אבל הידיעות שבארץ כן. ליבי הוא עם כל תושביי הדרום וכל יום אני מתעדכנת במה שקורה בארץ שלי, שאני שייכת אליה.

אני פותחת את הטלוויזיה בתחנת חדשות רגילה באיטליה והכותרת הראשית היא: ״ארבעה ילדים נוספים נהרגו בעזה״. המשכתי לשבת ולראות את הכתבה. תיארתי לעצמי שבטח, עוד רגע יכתבו על המצב בארץ. אבל טעיתי. עוד ועוד דיווחים על עזה, על הנפגעים, על כמה שהם מסכנים, על מה שהאו״ם עושה שם ועל מעשיי צה״ל אצלם.

מבצע "צוק איתן" - סיקור מיוחד:

• קרב מסוג אחר: מי מנצח בקרב על ההסברה?
• הרוג ראשון במבצע הקרקעי בעזה: סמ"ר איתן ברק
• התלמידים מבקשים: "תאריכו את החופש הגדול"
• עובדים בין האזעקות: איך מתמודדים בני נוער בקייטנות?
• מהם המקומות הכי הזויים שהאזעקה יכולה לתפוס אתכם?
• 5 הדרכים הכי טובות להעביר את הזמן בממ"ד
• בעלי חיים תחת אש: מה עושים איתם בזמן האזעקות?
• ההצגה חייבת להימשך: סלבס מדברים על המצב הבטחוני
• שעמום במלחמה: התכניות שהכי שווה לראות במקלט
• מחמם את הלב: הזמרים שרים במקלטים

נכון האזרחים הרגילים מן השורה הם מסכנים, הם מקבלים טילים על הראש והמוני בתים נפגעו ואנשים נהרגים. אבל רגע, אנחנו הזהרנו אותם, לא? אמרנו ״תתפנו מהאזור כדי לא למות, מבצע צבאי יגיע לאזורכם״. והם הקשיבו? מה עם ״הקש בגג״? פיצוץ קטן, דקה לברוח ואז הפיצוץ הרציני. גם הזהרנו את הממשלה שלהם, ״תגנו על האזרחים שלכם!״ אבל לא, הרי אנחנו אשמים, אנחנו הרגנו יותר ממאתיים אנשים ואנחנו אחראים לכל הפיגועים.

"תגנו על האזרחים שלכם", תקיפות צה"ל ברצועה אמש

אם הזהרנו אז למה לא עשו עם זה כלום? למה מאשימים אותנו? אולי הממשלה שלהם אשמה? המוות של אזרחיהם הוא כנראה בגללם. שולחים את האזרחים להילחם ואת החיילים (אם אפשר לקרוא להם כך) להסתתר. איך זה הגיוני שמראים רק את הצד שלהם? תסתכלו עלינו! אזרח נהרג גם אצלנו! הוא רצה לעזור לחיילים ומת. על זה דיווחו בחדשות? אני יכולה להגיד בוודאות שלא. מה עם יותר מאלף טילים שנשלחו אלינו? מה עם כל האזעקות ששמענו בימים האחרונים? האם על זה הם מדווחים?

יש לנו גם נפגעים, דיווחו עליהם? כמעט מאה נפגעי חרדה שקיבלו טראומה מהאזעקות, כמה פצועים קשה ופגיעות במבנים ובתשתיות. מישהו מחוץ לארץ דיווח על זה? או לפחות יודע על זה?

מה עם הילדים שלנו? נולדו לתוך האזעקות, פיספסו חלק מחופשת ובילו זמן אין שנראה כמו נצח במקלטים. אני יכולה לספר לכם עשרות מקרים על תחושת הפספוס והעצב של הילדים בארץ. ילד אחד צריך להסתדר לבר מצווה שלו בלי אביו, כי הוא גויס. ילדה אחרת חיכתה כל השנה לחופשה המשפחתית באילת ובסוף אחיה לא יכול לבוא, למרות שמגיעה לו חופשה אבל בגלל המצב הוא צריך להישאר. מישהו יודע על זה?

מה עם שלושים אלף משפחות שעוד מעט יגדלו בעוד שמונה עשרה אלף משפחות, שאב או אם המשפחה יצאו למילואים בגלל המצב? מה יקרה לחופשה המשפחתית? מה יסגר עם התוכניות לקיץ? איפה יהיו האבא, האמא או האח למשפחה שיוצא לזמן לא ידוע? על כל הדברים האלו לא מדווחים.

הרצח של הנערים שלנו, שעלו על טרמפ שממנו לא חזרו, מצטערת מאוד להגיד אבל נראה שכבר שכחו. הרצח של הנער בתחילת החופש ושל ארבעת הילדים לפני יומיים, עדיין ממשיך להדהד ולהדהד כאן בחו״ל. אותו ברור שלא ישכחו, הרי הם לא ישראלים.

הטקסט היה מלא בסימני שאלה ובשאלות אבל לא בתשובות. אז מה התשובה להכול?

התשובה נמצאת מעל האף. כן, כן, הגעתם לעיניים. תפקחו עיניים לשני הצדדים ואל תדווחו רק על אחד, כי אתם לא ראיתם את הכול ולא הבנתם את הכול.

כשאני אטייל ואפגוש אנשים חדשים כאן בחו״ל, ישאלו אותי ״מאיפה את מגיעה״. אני כמעט בטוחה שאני אגיד כל מקום אחר חוץ מהארץ שלי. לא כי אני מתביישת בארץ (אני מאוד גאה!), אלא בגלל הפרשנויות שקיימות בחו״ל, לא ממש בטוח לי להגיד את האמת.