אני יושבת בחדר שלי, הנעים והממוזג שלי, מסתכלת מהחלון הבערך נקי שלי, ושואלת את עצמי - במי אנחנו פוגעים. וכשאני אומרת אנחנו, סלחו לי, אני יורקת על האנחנו הזה. אף אחד לא הורג בשמי. 

ההרוגים מהמלחמה הזאת, יותר משלושים ילדים, הם הרוגים. הם מתים. ואני תוהה אם גם להם היה חדר, אולי הוא לא היה ממוזג, אולי בלי חלון. או שלא היה להם חדר, ואולי גם הם תהו מי זה האנחנו הזה.

אני רוצה לגשת לכל משפחה, כל משפחה לא רק מהצד שממנו נולדתי, להחזיק להם את היד ולהגיד "זה לא הצד שלי שהרג את הילדים שלכם, זה לא הצד שלי שהרג את האנשים שאהבתם. זה הצד שלהם. אני ואתם - אנחנו צד אחד עכשיו. ואנחנו יכולים לעשות הסכם משלנו שאנחנו לא הורגים אחד את השני בגלל סכסוכים של אנשים אחרים. אנחנו לוחצים יד ומסכימים שהדם שלי לא שווה פחות מהדם שלכם. אנחנו נירוק ביחד על האנחנו הזה שדוחפים לנו בגרון מגיל אפס, ונבין שמי שמת פה פשוט לא שווה את זה. אני ואתם, עכשיו אנחנו צד חדש."

מבצע "צוק איתן" - סיקור מיוחד: 

•  "האזעקות לא מגיעות אליי, אבל הידיעות שבארץ כן"
• קרב מסוג אחר: מי מנצח בקרב על ההסברה?
• התלמידים מבקשים: "תאריכו את החופש הגדול"
• עובדים בין האזעקות: איך מתמודדים בני נוער בקייטנות?
• מהם המקומות הכי הזויים שהאזעקה יכולה לתפוס אתכם?
• 5 הדרכים הכי טובות להעביר את הזמן בממ"ד
• בעלי חיים תחת אש: מה עושים איתם בזמן האזעקות?

ובחלום האוטופי הזה שלי כל האנשים שמבינים משהו רואים שהצד הזה הוא הנכון - שמחים ומאושרים הם יושבים אתנו, רוקדים לצלילי מוזיקה שכולנו אוהבים על חדי קרן ירוקים שמסוגלים לעוף.

ובגלל שאני טיפשה כשאני מסתכלת בחלון לפעמים אני ממש מקווה שזה יקרה. אבל כל אחד מאתנו יכול להפוך את החלום הזה לקרוב יותר. אני מקווה שלפחות שתנסו. כי חיילי צה"ל לא אשמים במה שהם עושים. האנשים שנותנים פקודות - אתם האנשים שצריכים להתבייש.

לוחם בעזה © דובר צה"ל

אתם האנשים שבגללם ילדים לא בבית שלהם יותר, אתם האנשים שבגללם בנים ובנות של אנשים מתים עכשיו. תתביישו שאתם לא מנסים לקדם את השלום הזה צעדים קדימה ורק רואים טובה אישית מעל לכול. תתביישו שיש ילדים שפוחדים לצאת מהבית, תתביישו שה"אנחנו" הזה דחוף לכם כל - כך חזק בגרון, שאתם לא מסוגלים לראות את האנחנו הגדול יותר, את האנחנו של כל מי שחי פה היום.

תתביישו שיותר משלושים ילדים מתים. אני מתביישת ב"צד שלי" שכרגע, שכברירת המחדל אני חלק ממנו.

אני מתביישת להיות חלק במלחמה הזאת.

אני רוצה לחבק את כל ההורים, כל האחים, כל החברים שאיבדנו בגלל המלחמה הזאת ולהגיד להם, "בואו נלך לצד שלנו עכשיו." אני לא האויבת הגדולה. במלחמה, כמו לכל מלחמה, יש כל-כך הרבה צדדים כואבים, יש הרבה צדדים טיפשיים. יש הרבה ילדים שיושבים בבתים שלהם, יש הרבה אנשים ששונאים אנשים בלי סיבה. יש תגובות שנאה, יש מכות שלא צריכות להזרק, יש אנשים שצריכים להיות בבית שלהם, רואים טלוויזיה ומתלוננים על החום.  

לכן בואו לצד שלי, בואו לצד שלנו.