נכנסתי היום לסופר בסך הכל כדי לקנות חלב הביתה. ניגש אליי בחור, בגיל שלי, אולי שנה יותר, ושאל אם אני מוכנה לקנות מוצר אחד ולשים בעגלה כדי לתרום לחיילי צה"ל. קניתי שתי עוגות, במחיר של שעת עבודה, אמרתי לעצמי "כדי שיהיה להם מתוק". כשיצאתי ושמתי את המוצרים, ראיתי שבדיוק מילאתי את העגלה השלישית. היה לי טוב על הלב. הרגשתי שאנחנו מחזקים אחד את השני, אפילו שגם לנו פה קשה - אנחנו יודעים שיש אנשים שיותר קשה להם, בגלל שהם מגנים עלינו. אני רק מאחלת שהנתינה והביחד הזה, יישארו גם אחרי המבצע. 

מלחמה זה לא דבר טוב. אף אחד לא רוצה בזה. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר לקולות האזעקה, ללכת לישון בפחד. וזאת רק התחושה שלי, נערה שגרה בפתח תקווה, שנמצאת ממש ליד הבועה התל אביבית. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה עובר על בני הנוער בישוביי עוטף עזה והדרום.

מבצע "צוק איתן" - סיקור מיוחד: 

• "האזעקות לא מגיעות אליי, אבל הידיעות שבארץ כן"
• קרב מסוג אחר: מי מנצח בקרב על ההסברה?
• התלמידים מבקשים: "תאריכו את החופש הגדול"
• עובדים בין האזעקות: איך מתמודדים בני נוער בקייטנות?
• מהם המקומות הכי הזויים שהאזעקה יכולה לתפוס אתכם?
• 5 הדרכים הכי טובות להעביר את הזמן בממ"ד
• בעלי חיים תחת אש: מה עושים איתם בזמן האזעקות?

כמו רבים מתלמידי ישראל, גם אני מרגישה שהחופש הגדול שלי קצת נהרס. חברותיי ואני מפחדות לצאת יותר מידי רחוק מהבית, שמא תתפוס אותנו האזעקה. החיים ממשיכים, צריך לשמור על שגרה, זה מה שכל הזמן אומרים. אבל בפועל כל אזעקה או צליל שדומה לה מקפיץ אותי. כל דיווח על פצוע או חלילה הרוג ברצועה גורם לי לצביטה בלב וחוסר שקט. הרי בסופו של דבר, הם גדולים ממני רק בארבע שנים. בעוד שנה יהיה לי צו ראשון, בעוד שנתיים כבר אתגייס.  

זאת מלחמת אין ברירה. לא רצינו בה, לא ייחלנו לה, אבל היא כאן. אי אפשר להתעלם. רק בשבוע האחרון נחשפנו לאיומים השונים שאנחנו מתמודדים איתם: מנהרות תת קרקעיות שאמורות לשמש מעבר לישראל כדי לחטוף אזרחים וחיילים או יותר גרוע - לאפשר מסע הרג ביישובי הדרום, טילי הרקטות שמגיעים למרחקים עצומים ועוד.

מלמדים אותנו תמיד שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית. שיש לנו את הזכות להגן על עצמנו. אלו בדיוק הרגעים שהאמירה הזאת מקבלת תוקף. אין מה לעשות, אנחנו חייבים להגן על עצמנו. זאת הרי מהותו של צה"ל - צבא ההגנה לישראל. להגן, לא לתקוף.

אני גאה בחיילים שלנו. בחיילים, שלוקחים הפסקה מהחיים שלהם ועושים הכל כדי שאני אוכל להמשיך, עד כמה שאפשר, את שגרת החיים שלי. כל הטענות על כך שצה"ל הוא צבא לא מוסרי, ושהוא פוגע באזרחים חפים מפשע - אני יודעת שהוא לא. אני יודעת, מהיכרות אישית עם קצינים וחיילים, שהלוחמים שלנו הם האנשים הכי הומניטריים ומוסריים בכדור הארץ. וכן, הם הלוחמים שלנו - הם האחים, האבות והאמהות שלנו. אני יודעת שצה"ל עושה כל מה שהוא יכול כדי למנוע הרג אזרחים - מודיע, מתריע, ראינו טייסים שלא מוכנים להפציץ בתים בגלל שיש שם אזרחים.

אבל שוב, אסור לשכוח שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. אי אפשר לסבול ירי בלתי פוסק לדרום. אי אפשר לחיות בפחד שמא אצא מהבית ותהיה אזעקה. לכן, לא היה ואין מנוס מפעולה קרקעית. חייבים להיכנס, חייבים למגר ולפגוע בטרור - גם במחיר קשה, כדי שנוכל לשוב ולהינות מהחופש ומהעצמאות שלנו בשקט. כי בסופו של דבר - זה כל מה שאנחנו מבקשים.

החיילים האלו התגייסו כדי להגן עליי. אני אתגייס כדי להגן ולשמור על הבית. הבית שלי. נולדתי פה, גדלתי פה, שיחקתי פה, התחנכתי פה. אין לי עוד מקום אחר בעולם.