לא הכרתי אותך. אבל משהו בידיעה על מותך גורם לי לרצות לבכות. אתמול, כמו בכל יום בימים האחרונים, הותרו לפרסום שמות ההרוגים מהמצבע בעזה. פורסם גם שמך סמל ראשון אברהם גרינצוויג. מודה, בהתחלה לא כל כך היה אכפת לי. הרי כבר התרגלנו לרשימה השחורה הזאת, ולסיפורים של הקרובים על ההרוגים במהדורות החדשות. אבל הבוקר, פתאום גיליתי כמה אנחנו קרובים.

הבנתי המורים שלימדו אותך - היום מלמדים אותי. הם לא יכולים לשכוח את החיוך שלך. הם זוכרים כמה אהבת את אחותך. כמה תרמת לבית הספר. סיימת תיכון בקושי לפני שלוש שנים, התמונה שלך בתמונת המחזור עוד תלויה בחדר המזכירות. במקום ההתנדבות שלי, זוכרים כמה ביישן וטוב לב היית. איזה חבר טוב היית, וכמה ההורים שלך הגנו עליך. נראה כאילו כל פינה בעיר הקטנה והנפלאה הזאת פתח תקווה שדרכת בה - גם אני דורכת בה היום. 

מבצע "צוק איתן" - סיקור מיוחד: 

• עושים סדר: שאלות ותשובות על הנחיות פיקוד העורף
• דעה: "הרצח הפוליטי הבא כבר קרוב"
• קמפיין ישראלי/פלסטיני לשלום: "אחותי נהרגה ב/2007"
• היום הארבעה עשר ללחימה: מכתב לחיילי צה"ל
• דעה: "בסופו של דבר אנחנו בסך הכל מבקשים שקט"
• דעה: "אני מתביישת להיות חלק במלחמה הזאת"
  
• "האזעקות לא מגיעות אליי, אבל הידיעות שבארץ כן"
• קרב מסוג אחר: מי מנצח בקרב על ההסברה?
• התלמידים מבקשים: "תאריכו את החופש הגדול"
  
• מהם המקומות הכי הזויים שהאזעקה יכולה לתפוס אתכם?
• 5 הדרכים הכי טובות להעביר את הזמן בממ"ד

מפחיד לחשוב שאתה גדול ממני רק בארבע שנים. ארבע שנים שנראות כמו נצח. למדת באותם קירות שאני למדתי בהם. עם אותם ספרים, עם אותו המחשב. שאלת ספרים מאותה ספרייה שאני שאלתי ממנה. 

פתאום אני מבינה, כמה כל האמירות, הדעה הפוליטית או הסבל שלנו מהאזקעות, כל אלו לא משנים עכשיו. האמנתי שצריך להיכנס בהם, להילחם חזק. לא לוותר עד שנשמיד את האיום הזה, שנוכל לחזור לחיות בשקט. אבל מה זה משנה עכשיו? האם החיים שלך שווים את זה? האם החיים של חיילים אחרים שווים את זה? החיוך שנמחק מפניך שווה את זה?

מישהו אמר לי, שהבעיה במבצע כזה היא שאנחנו לא חברה שבנויה להתמודד עם מספר גדול כל כך של אבידות. צודק. נראה כאילו כל האבדות קשורות אחת לשניה במין שרשרת מעצבנת כזאת. ואת השרשרת הזאת, עונד כל אחד מאיתנו. והיא כבדה, מאוד כבדה. כל חרוז בה הוא סיפור שלם, חיוך שנמחק ברגע אחד. כל חרוז כזה הוא אמא שבוכה על הבן שלא ישוב, או אחות שאיבדה את האח האהוב. האישה שאיבדה את אהוב נפשה, והילדים שלא יוכלו לגדול עם אבא. 

לא הכרתי אותך אבי, אבל משהו במוות שלך גורם לי לרצות לבכות. הכיתה מתאחדת, וכולם באים לבית הספר כדי להדליק נרות זיכרון בשבילך, לנסות להתמודד עם זה ביחד. אני מודה לך, אבי. בזכותך אני יודעת שאנחנו נוער טוב, מתנדב, איכותי, שמוביל את המדינה הזאת קדימה. נלחתם ומתת בשביל שאני אוכל ללמוד בשקט, אוכל לסיים את הבגרויות, לתרום לקהילה. במותך ציוות לנו חיים. יהי זכרו ברוך.