בכתבתו של אלון אלבכרי, הפרעות אכילה בקרב נוער: "2 אנורקטיות בשכבה", הוא משוחח עם ד"ר טל שניר אשר מטפלת במתבגרות ומתבגרים שמתמודדים עם הפרעות אכילה. לאחר קריאת הכתבה התחלתי לחשוב, כמה פעמים בחיי הדי קצרים שמעתי את האמרה "לכל בחורה יש הפרעת אכילה"? וכמה פעמים תוארו על ידי הסביבה אנשים שמבקשים עזרה או מתמודדים עם הפרעות נפשיות כאלו ואחרות כ"נואשים, בכיינים וילדי צומי?" הרי, נדמה לי שמיותר לציין שהשלכות של מילים אלו הן הרסניות ומעודדות יותר מכל להסתרה, התחמקות, פגיעה עצמית ומחשבות (ולצערי בעתיד גם ביצוע) על פעולות אובדניות. ויותר מכל, מהדהדת במוחי השאלה מי אשם, והאם יש בכלל אשמים?

כדי לעסוק בנושא בצורה ראויה, עלי להתחיל מהתחלה. משרד החינוך מדווח שבכל שנה מתאבדים כ-70 עד 90 צעירים (עד גיל עשרים וארבע) בישראל. עוד עולה מהנתונים כי ב-2012 חלה עלייה דרסטית במספר הניסיונות האובדניים של ילדים צעירים: 24 מקרים שהתרחשו עד גיל תשע בהשוואה ל-5 עד 7 מקרים בשנים קודמות. בתוך הניסיונות האובדניים המדווחים יש רוב גדול (579) לבנות בהשוואה לבנים (164).

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• "יהודים, מלחמה, ירושלים": מה הנוער בעולם חושב על ישראל?
• מזל טוב: קרנפונת ראשונה נולדה בספארי אחרי 20 שנה
• עובדי מקדונלד'ס במכתב: "שימו סוף לפגיעה בנו"

בתור בחורה אני יכולה להעיד באופן אישי כמה הדימוי העצמי הוא קריטי בגילאים אלו. הדימוי העצמי עוסק בתפיסה האישית שלנו את הסביבה האישית ועצמינו בפרט והוא מושפע רבות מהסביבה. פעמים רבות, מילה שנאמרה בגיל צעיר יכולה ללוות את הבחורה למשך שנים. לא פעם שמעתי על מסגרות העצמה לבנות נוער שפועלות בתוך בתי - הספר, אך לצערי מניסיוני האישי הן כלל לא פותרות את הבעיה. הרי מה משנה "קבוצת תמיכה" אם בכל לילה לפני השינה מהדהדת במוחך המילה שמנה?

והלוואי שזה היה מסתכם רק בזה. כשאת בוכה וכואב לך את נתפסת כמחפשת "צומי" שלא מסוגלת להתמודד עם הבעיות שלה לבדה. בפועל, אנחנו כולנו אנשים שונים עם תוכנות אופי שונות ומגוונות, ודווקא רגישות יתר יכולה לשרת אותנו לא מעט בהמשך החיים: רגישות מעידה על הומניות, חברות טובה ויכולת הענקה, תכונות שיש בהן לא מעט חוזקה. אולם, מילים שכאלו רק גורמות לנערה, או לכל אדם למעשה, להדחיק את הפגיעה שלו לתוך עצמו ולגרום למחול השדים רק להתבוסס בתוך עצמו עד שזה נהיה ריטואל קבוע של הדחקה.

לרוב, אדם שנמצא במצוקה בין כה וכה חושב את המילים הקשות הללו על עצמו, ושמיעה שלהן מהסביבה רק נותנת ביסוס ולגיטימציה לתחושות הקשות הללו. הוא מרגיש חסר - ערך ומיותר, ומשתמש בתגובה של הסביבה כאישור לכך, והינה הדרך בה נוצר קושי נפשי בתוך בן - הנוער. ישנן שלל דרכים שבהם בוחרים להתמודד עם המצוקה: משתייה מוגזמת של אלכוהול כמרפא ונחמה עד לפגיעה עצמית והרעבה. והדבר הכי עצוב, לפחות לטעמי, שאותן תגובות כביכול "קיצוניות" הפכו לשגרה.

אנחנו חיים בעידן אינטרנטי בו הכל זמין ונמצא כאן, על השולחן. הסקס, החולי, מה שתרצו, בעצם; ורק צריך לקחת, להושיט את היד. את רוצה ללמוד איך להקיא, לחתוך, להשתכר עד אובדן חושים ולספור את הקלוריות בצורה יעילה? אין בעיה, הקישי בגוגל, אני מבטיחה שתימצאי תשובה.

ואני מחפשת את מי להאשים, כי כשיש אשם מובהק תמיד פשוט יותר לפתור את הבעיה, אך אני מרגישה כאילו ידי כבולות וגופי קורס נוכח כובד הבעיה. מכיוון שהמצב הנוראי הזה, הוא כבר שיגרה, מעין מציאות בה אנחנו חיים. אז למה להתרגש, בעצם, כשהילד בן השש - עשרה נמצא מעולף בפארק? זה קורה לעוד כל כך הרבה ילדים אחרים.

ואם אין את מי להאשים, לא לגמרי, כי הבעיה יותר מידי גדולה, והתשובה "החברה" כללית מידי, אז מה ניתן לעשות בכדי לשפר במעט את המציאות הנוראה?

ראשית, אני מאמינה שהעלת המודעות תמיד מועילה. כתבות כמו של אלון ובתקווה גם שלי, גורמות לקורא, או במקרה הזה בן הנוער שנמצא במצוקה להודות בכך שהוא אכן שרוי ב"מצוקה" ובעיה, מה שיכול להוביל לשתי מסקנות חשובות: הראשונה היא שהוא לא לבד בעולם, והשנייה היא שיש כתובת ופתרון, הרי כפי שצוין קודם, הוא לא היחיד שמתמודד עם כך, ויש דרך להושיט לו עזרה. יתר על כן, צפייה מבוקרת בסרטים אשר מתארים את ההתמודדות עם מצוקות כאלו ואחרות (בין אם תיעודיים ובין אם לא) וקריאת ספרים העוסקים בנושא ודיון על שירים שמתארים התמודדות שכזו כגון: נערה בהפרעה, ורוניקה מחליטה למות, ושירים כמו "דיאטה" של אפרת גוש, יכולים להביא מזווית קצת אחרת, אשר מחוברת יותר לבני - הנוער את המודעות וההזדהות עם הבעיה.

בנוסף, אני מאמינה שהתשובה בכל זאת טמונה בחינוך. והחינוך הוא לאו דווקא שיחות ארוכות שלעיתים יכולות להיתפס כמטיפות ו\או חופרות אלא חינוך לפתיחות, לסבלנות ולהקשבה. והחינוך הזה לא מתחיל בבית-הספר התיכון או בחטיבה, אלא בגן הילדים. על כן אני ממליצה ששר החינוך הרב שי פירון ישקיע קצת פחות משאבים בשימוש בתלמידי התיכון כשפנים לניסוים שלו בניסיון לייצר "מערכת חינוך חדשה" (כלומר, עוד רפורמה שתשתנה בעליל ברגע שישתנה הרכב הממשלה), אלא בגני-הילדים בהם הכל מתחיל, הנקודה הראשונה בה מתעצבת נפש האדם ממקום חיצוני ולאו דווקא החממה של הבית.

מעבר לכך, אני מאמינה שהחינוך תלוי גם בהורים. על כן, הגברת המודעות של ההורים עצמם למציאות, בקרה על התוכן שאליו הילדים והנוער נחשפים עשויה לייצר גם כן שינוי בסטטיסטיקה המבהילה. קשיבות, לטעמי, היא מילת המפתח; קשיבות לילדים, לעצמכם, למסרים ממערכת החינוך, קשיבות, ביקורתיות ואמונה – כל אלו עשוים להשיג שינוי אמיתי בבעיה.

אני לא מתיימרת להיות פסיכולוגית, או רופאה. אין לי שום ניסיון מלבד הניסיון האישי שלי, של חברי והמציאות בה אני חייה כבר שמונה - עשרה שנה. התקווה היחידה שלי היא שאולי בזכות קריאת מילים אלו, נצליח להקדים, ולו אצל נפש אחת, תרופה למכה.

הרי, כמעט בכל טיפול פסיכולוגי חוזרים לבסוף לשאלת הילדות ומה גרם שם למה שהתגלגל להיות בעיה או "הפרעה". במקום אני מציעה שנטפל בילדות כבר עכשיו, ונמנע את שפיכת הכספים העתידית שגם היא לא תוכל לגמרי "לתקן" את הנפש שצולקה.

שמרו על עצמכם, ושתהיה לכולנו שנה טובה ובטוחה!