פוסט שפורסם בפייסבוק בתחילת השבוע, והשווה בין מחיר המילקי  בארץ למחירו בברלין, עורר סערה ברשתות החבריות שכבר כותנה "מחאת המילקי". בכלל, לאור אישור התקציב לשנת 2015, ניתן לשמוע קולות רבים בקרב הציבור אשר דורשים לחדש את המחאה החברתית ולהחרים מוצרים כגון מילקי או קורנפלקס, ממש כמו מחאת הקוטג' בשנת 2011. התקציב אשר אושר כולל בתוכו הגדלת הגירעון המדיני, וקיצוצים אשר פוגעים בנו, בבני-הנוער כמו ההחלטה שתחנות דלק אינן עבודות מועדפות לאחר השירות הצבאי. בנוסף, ראוי לציין, שנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, טוענת שכבר היום ברור שהממשלה העבירה חובות מ-2015 ל-2016. לדבריה הגרעון בתקציב השנה הבאה, וכך הגירעון יוגדל.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

•  MY BFF: סיון תם מספרת על רומי צוברי
• שי לחג: גשם וסופות ברקים בצפון ובמרכז
• מטיילים בחג: איפה הטיולים והפעילויות הכי שוות?

המחאה החברתית או מחאת האוהלים והדיור התרחשה בקיץ של שנת 2011 ביולי, כאשר דפני ליף, בתקופה הזו סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א, הגיעה לסיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל אביב.‏ לכן, פתחה ליף דף "אירוע" ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב-14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה.‏

התמונה שהציתה את הסערה ברשת © פייסבוק

על כן, עולה השאלה, האם בעידן הנוכחי של שנת 2014 ניתן לקיים מחאה חברתית? לצערי, אינני מאמינה שמחאה כזו יכולה להצליח, לפחות לא באותו סדר גודל של שנת 2011.

נתחיל בכך, שאנחנו לא אותה אוכלוסייה תמימה שהיינו בשנת 2011. פחות משבוע אחרי תחילת הסערה בפייסבוק, נדמה שהמחאה כבר מאחורינו. היה אמנם נסיון לחרם צרכנים על קורנפלקס, שלא הצליח, אבל מהתגובות הזועמות והקריאה להילחם נגד המחירים הגבוהים, נותרו רק המממים בפייסבוק. אנחנו עייפים ומיואשים, ולא מאמינים בהצלחת המחאה שכן פעילותה, בסופו של דבר, לא הביאה לשינוי ממשי. המחירים עדיין עולים, עדיין יותר משתלם להגר לברלין, ולכולנו רק יותר קשה לסגור את החודש. דו"ח טכטנברג, בסופו של דבר, הפך לרק עוד מסמך לגריסה; איש אינו מקשיב לו – אחרת, למה המצב כזה? למה הפערים באוכלוסיות רק מתעצמים? הטייקונים זוכים שוב ושוב ב"תספורות" (קיצוץ מהחוב שלהם, על חשבון, כמובן, הציבור) ואילו רבים ממכרינו נאבקים בחובות, שכר דירה בשחקים ומשכנתא שמאיימת לחנוק אותם?

בקיץ האחרון גם התרחש מבצע "צוק איתן" שמעבר לכך שפגע אנושות בביטחון התושבים ברוב חלקי הארץ, גרם לקורבן עצום של מיטב בנינו. על כן, ישנה ההבנה שדרושה השקעה בתחום הביטחוני, הן מבחינת פיתוח המערכות שאיתן אנו מתמודדים מול ארגוני הטרור (כיפת ברזל, למשל) והן בשיקום וסיוע לפצועים, למשפחות השכולות ולתושבים שבתיהם נהרסו. משמע, מערכת הביטחון זקוקה למשאבים רבים שאין ברירה אלא לקחת ממקומות אחרים בתקציב, ובציבור ישנה הסכמה עם תהליך זה שכן פצעי המבצע עדיין מדממים בבשרינו.

בנוסף, שנת 2011 הייתה שנה של התחדשויות ומחאות. בצ'ילה, ספרד, בריטניה ויוון יצא הציבור להפגין על יוקר המחייה ועל הפגיעה בתחושת השייכות. הספרדים הפגינו עבור שינוי מדיניות חברתית - כלכלית. עשרות צעירים ספרדים שמאסו באבטלה הגבוהה כבשו את הכיכר המרכזית במדריד והקימו שם אוהלים. מהר מאוד צצו עוד מאות אלפי אוהלים בכל הכיכרות המרכזיות בבירה ובברצלונה והמשיכו את הרעיון המרכזי של המחאה. ביוון, המחאה הייתה אלימה יותר: הרוגים ועשרות פצועים בעימותים, הצתות בנקים ובתי עסק, אלות, אבנים, בקבוקי תבערה וגז מדמיע היו הכלים המרכזיים להפגנה. המפגינים היוונים, האשימו את מנהיגיהם בגניבה, גניבת כספם וגניבת הדעת. עקב כך, הם דרשו שקיפות מלאה בפרלמנט והסרת השפעתם הטייקונים במדינה, הבנקים וכוחות השוק. עם כן, ניתן לראות שלמחאה החברתית בשנת 2011 היה "סיוע" מהלך הרוח העולמי ואולי גם מקור להשראה. ראוי לציין שגם התרחשות אביב העמים הערבי קודם לכן, השפיעה על הלך הרוח של התחדשות, הפגנה ומחאה.

לפיכך, ניתן לראות שלמחאה החברתית בשנת 2011 היו מניעים ו"מצברים" שכיום לא קיימים ואף יותר מכך, כיום ישנם גורמים אשר בולמים את קיום המחאה כמו התמודדות עם החמאס והשלכות מבצע "צוק איתן". השינוי שאליו יחל הציבור, לא הגיע, שכן נציגי המחאה אשר נמצאים בפוליטיקה (ח"כ סתיו שפיר וח"כ איציק שמולי) עדיין לא מצליחים להביא את רוחה לידי ביצוע וכך למעשה אכזבת הציבור מהמחאה מתעצמת. וכך, לצערי, אין בסיס לחידוש המחאה למרות הצורך המיידי בשינוי חברתי - כלכלי.