דעה: האם הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה?
רובנו עוד לא נולדנו אז. אותנו לא שאלו "איפה היית כשרבין נרצח". ועדיין, בטור מיוחד, טל ניסן סבורה כי זה לא תירוץ להיות אטומים: "גם אני ישבתי עם חולצה לבנה והבעה קודרת בטקס בבית הספר, אבל כל זה לא מונע ממני היום לשאול שאלות קשות ולהטיל ספק באופי של החברה הישראלית היום"
חולצה לבנה, הבעה קודרת, אודיטוריום. ברקע מתנגן "שיר לשלום" ובקדמת הבמה עומד תלמיד וקורא "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". קהל התלמידים המנומנם מהנהן וכבר זוכר בעל פה את השירים והטקסטים החוזרים ונשנים. הם מסיטים מבטיהם ממנו אל מסך הסמארטפון ומחכים שיגיע הצלצול הגואל. שום דבר חדש לא נאמר שם, אף מילה לא הותירה אותם פעורי פה. כך חלפו רוב שנותיי בבית הספר. כך נראו רוב טקסי רבין כשלא מבינים סביב מה כל המהומה ומעדיפים לצייץ בטוויטר. ואני תוהה ביני לבין עצמי - איך מצפים שנבין משהו מכל זה אם אפילו לא נולדנו אז?
עוד במדור החדשות של פרוגי:
19 שנים חלפו מאז שנרצח כאן האדם שאמר: "בגיל שבו פורחות האהבות הראשונות, בגיל 16, נתנו בידיי רובה כדי להגן על חיי - זה לא היה החלום שלי". אמר ועשה. עשה הכל כדי שזה לא יהיה החלום או המציאות של אף אחד מאיתנו. 19 שנים קדימה מאותו היום, דור חדש לגמרי, הדור שגדל בצל הרצח, מתגייס לצבא. בדיוק אותו הדור שעשה את צעדיו הראשונים באינתיפאדה השנייה; אותו הדור שזוכר סרטים כתומים על המכוניות בתקופת ההתנתקות; הדור שגדל על קסאמים, גראדים וידע מרשים עם שמות של טילים; שקרא להחזרת גלעד שליט; שהציף את רחובות המחאה; שכבר מתקשה לספור את כמות ה"מבצעים" והמלחמות שעבר, כמו שהוא מתקשה לספור את כמות חברי הכנסת שהתאכזב מהם. ילדי חורף שנת 95, הדור שלי.
בחודשים האחרונים פשטו כל חבריי לכיתה את תלבושת בית הספר והחליפוה במדים. אף אחד לא שאל אותם אם הם חולמים על השלום. אותם כבר לא שאלו בשיעורי החינוך בבית-ספר "איך הרגשתם בליל הרצח"? מצטערת, אבל לי, אין זיכרונות של ישיבה משפחתית בסלון מול המרקע עם איתן הבר כש-"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". ועדיין, השאלה הזו צפה ומרחפת מעל ראשינו כשדואגים להזכיר לנו ש"לא הייתם שם כשזה קרה. אבל זה בסדר, אנחנו נספר לכם". ומיד מתחילה שיחה בשפה שאני מתקשה להבין, שפה ששייכת לאנשים ש"זוכרים איפה היו בליל הרצח", שיחה שמותירה אותי להביט מבחוץ. לא בגובה העיניים, לא בישירות.
אם אתבקש לומר מי זה יצחק רבין במשפט אחד, או לומר את הדבר הראשון שעולה לי לראש, אענה - ראש הממשלה שנרצח בעצרת השלום ב-95'. כמוני, אני מאמינה, יעשו רבים מילידי שנתון 95' והלאה. סביר להניח שבאותו הרגע אתחיל לנוע באי נוחות בכיסא ואשאל את עצמי: "למה אמרתי את זה? איך אפשר לסכם את חייו ופועלו של רבין במשפט אחד שמתייחס רק למותו?". אם כן, אז מי זה רבין בשבילי? האם הוא באמת יותר מראש הממשלה שנרצח בעצרת השלום ב-95'? והאם חשוב יותר לדבר על רבין האיש או על מורשתו? אולי בכלל צריך לדבר על הכל, חוץ מעל רבין האיש? אולי 19 שנים אחרי קשה להיכנס לנעליים של אז. המון סימני שאלה באוויר ואני צריכה תשובות.
החלטתי לדחות את הגיוס שלי בשנה כדי לצאת לשנת שירות בנוער העובד והלומד. בעוד מספר ימים אני הולכת להעביר פעולות לכל החניכים שלי. כל נערה ונער ידברו על הדמוקרטיה, ידברו את הדמוקרטיה, ידונו במצב אז והיום, יחשבו האם אפשר לקיים כאן חברה אחרת... המילים שלהם יהפכו יום אחד למציאות. השפה שבה הם יבחרו לדבר את הנושא, תהיה השפה המדוברת בעוד כמה שנים. התפישה שלהם את הדמוקרטיה, תעצב את החיים במקום הזה, במדינה הזו. מה המסרים שהיינו רוצים שייקחו איתם הלאה? איך היינו רוצים שיתייחסו אל הנושא?
וכשאשב עם בני הנוער אומר בגובה העיניים ובישירות: לא הייתי שם כשזה קרה. לא הדלקתי נר בכיכר, לא בכיתי ולא התאבלתי על רבין. גם אני ישבתי עם חולצה לבנה והבעה קודרת בטקס בבית הספר, וניסיתי לפענח מה בדיוק אני רואה. אבל כל זה לא מונע ממני היום לשאול שאלות קשות, להטיל ספק באופי של החברה הישראלית היום ולבקר את איך שהייתה אז, להגדיר מחדש שלום ולשאוף אליו, לעצב את המציאות ולחיות בה. כי בשורה התחתונה, הדבר שאני באמת רוצה לזכור מהאיש הזה, מראש הממשלה יצחק רבין - זה הדמוקרטיה. רצח רבין היה ניסיון חיסול בדמוקרטיה שלי. ניסו לפגוע בה אז, ועד היום לא מפסיקים. בקיץ האחרון שוב נוכחנו לראות שבעבור רבים מדי, שמירה על גבולות הדמוקרטיה זו המלצה בלבד. הפגנות אלימות, גזענות ברשת, שיח מתלהם לצד סתימת פיות ורצח נערים רק בשל זהותם - זו החברה הישראלית שאני חברי לדור שלי נולדנו לתוכה.
אבל באותה נשימה זו אותה הדמוקרטיה שבזכותה אנחנו בכלל יכולים להמשיך לדמיין כאן חיים, שאני יכולה לדמיין לעצמי עתיד. לכן אני הולכת להגיע ביום שבת, ה-8/11, לכיכר רבין בתל אביב עם כל חבריי משנתון 95, כי זה מה שאני רוצה לזכור.
עצרת "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה". יום שבת, 8/11 בשעה 20:00 בכיכר רבין, בהשתתפות נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, רחלי פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל, אורנה בנאי, איש החינוך ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר, הרב יונה גודמן ועלי זחאלקה, מנהל בית הספר הדמוקרטי בכפר קרע. העיתונאי והיוצר, רינו צרור, ינחה את האירוע. בין האמנים: אהוד בנאי, עומר אדם, אסף אמדורסקי וישראל גוריון, קורין אלאל ועוד.
הכותבת היא טל ניסן, בת 18 מכרמיאל, המשרתת בשנת שירות בתנועת הנוער העובד והלומד.