קיץ קשה עברנו. לא רק הלחימה בדרום, אלא המון לוחמה בינינו לבין עצמנו. ברשת, וגם מחוצה לה. האלימות הייתה קשה מנשוא. כל מי שאמר משהו שהיה קצת מחוץ לקונצנזוס חטף ובגדול. מוות לערבים, מוות לשמאלנים, מוות לבוגדים. ואלו היו רק ההכללות, עוד לא דיברנו על הפגיעות הפרטיות, על אלו שקראו לאורנה בנאי, תומר שרון, גילה אלמגור (וגם על מנשה נוי בשבועות האחרונים) ועוד בכינוי "בוגדים", אלו שהרביצו למפגינים, אלו שניסו לפוצץ חתונה. במקרה הטוב, זה היה נראה כמו המערכון המפורסם של החמישייה הקאמרית (איכשהו, הקריאות שאותן קרא מנשה נוי באותו מערכון מיתולוגי לפני קצת פחות מעשרים שנה, הן אותן קריאות שנקראות ברשת לעברו בימים האחרונים).

במקרה היותר רע, זה היה נראה ממש כמו ההפגנות של אוקטובר 95. כמו זאת בכיכר ציון. זאת שבה קראו בהתלהבות ושמחה ״מוות לרבין״, קיללו אותו אין ספור קללות, קראו לו בוגד, ציירו אותו כנאצי. אותה הפגנה שבה נאמר ״אתם תבואו מחר להלוויה?״, שבה צעקו "בדם ואש, את רבין נגרש". אותה הפגנה ששמענו עליה אין ספור פעמים בבית הספר. קראו שם ״מוות לרבין״, ואת הסוף אתם כבר יודעים.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• האם משרד החינוך מבטל את ההתאמות?
• גן עדן לאוהבי החתולים: חתוליאו 2014
• שימו לב: חופשת חנוכה מתקצרת משמונה לחמישה ימים
  

הבעיה העיקרית באותה הפגנה היא לא רק המפגינים, אלא הפוליטיקאים שעמדו שם על הבמה ונתנו גב להסתה הזאת. מעטים היו האמיצים, כמו דן מרידור או דוד לוי, שהעזו לנזוף במפגינים ופשוט קמו והלכו. הרוב, ביניהם גם מי שיהיו לראשי ממשלה מאוחר יותר, פשוט עמדו כשמתחתם מפגינים אלימים קוראים לרצוח את רבין. אין שום דרך להקל את זה, להלבין או לפשט. אי אפשר להתחמק מזה, אי אפשר להגיד לא שמעתי - כי היו כאלה אחרים ששמעו. אי אפשר להגיד שאחר כך הם אמרו משהו נגד האמירות האלו - כי באותו רגע היה צריך לגנות בחריפות. בעצם העמידה שלהם שם הפוליטיקאים הביעו תמיכה, גם אם פסיבית, בהסתה כנגד רבין.

יום הזיכרון החשוב ביותר בעשר השנים האחרונות

רבין לא נרצח ביום אחד. הוא לא נרצח בשלוש יריות בלבד, על ידי אדם אחד. גם לא על ידי שלושה שתיכננו רצח. לכל מי שטיפה מכיר את הנושא ברור שלעצרת הזאת, יחד עם הפולסה דנורא שהוטלה על רבין, יחד עם מסע הסתה מתמשך כנגד רבין, יחד עם קריאות (יותר נכון צרחות) פומביות לרצוח אותו - יש חלק מכריע ברצח של רבין. גם ניסיון התנקשות קודם תרם לעניין. רבין נרצח בחודשים רבים שבהם אנשים קראו לרצוח את רבין.

נכון, זה היה לפני 19 שנים. בכל זאת, זה אקטואלי ממש היום. למעשה, זהו יום הזיכרון החשוב ביותר בעשר השנים האחרונות לפחות. אחרי הקיץ שעליו דיברנו בהתחלה, נראה כאילו חזרנו לאותה תקופה. רבין התחלף בערבים, שמאלנים. ה״בוגדים״ נשארו עדיין אותם ״בוגדים״, כנראה שגם חלק מהמפגינים צמאי הדם ושיכורי הכוח נשארו באותה פוזיציה. וההיסטוריה חוזרת על עצמה. וזה אומר שהרצח הפוליטי הבא כבר קרוב.

לא צריך ללכת רחוק מידי, בקיץ האחרון, העימותים האלימים שראינו בין הפגנות הימין והשמאל בקיץ האחרון, היו עלולים להסתיים ברצח כזה. דווקא בגלל הקיץ האחרון, דווקא בגלל האלימות וההסתה, זה הוא יום הזיכרון החשוב ביותר בעשר השנים האחרונות לפחות. לא היה בשנים האחרונות יום זיכרון כל כך טעון, יום שבו הסיכוי שדבר כזה יקרה שוב כל כך גדול.

הצטרפו עכשיו לפייסבוק של פרוגי!

 

אבל מה עם חופש הביטוי?

חשוב להדגיש שהטיעון של ״חופש הביטוי״ לא תופס פה. כשמדובר בהסתה לרצח (ואם למישהו עדיין יש ספק, מדובר בהסתה לרצח), יש פגיעה קשה במה שנקרא ״הזכות לחיים וביטחון״, שבמדינה דמוקרטית אמיתית הזכות הזאת צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות. וזה לא רק הסתה לרצח, זה כל איום, תקיפה, או קריאה אלימה אחרת. אי אפשר להגיד שחופש הביטוי אומר שמותר להגיד מה שרוצים, זה לא הולך ככה. דמוקרטיה זה דבר מורכב. על כל מנגנון יש הגבלות ומנגנוני פיקוח, והם אלו שיוצרים את הדמוקרטיה. בשורה התחתונה - הקריאות האלו הן מסוכנות והן פוגעות בדמוקרטיה.

אבל מישהו אמר את זה לפני, וניסח את זה טוב הרבה יותר. ״האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית״ הוא אמר. ״יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זוהי לא דרכה של מדינת ישראל״. אני מאמין שניחשתם כבר על מי מדובר. הוא אמר, ודקות לאחר מכן האלימות הכי קיצונית שניתן לתאר פגעה בדמוקרטיה הישראלית בצורה הכמעט קשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מקריות? אולי, אבל יש פה משהו חשוב יותר מזה.

זו לא הייתה סתם עצרת תמיכה בשלום. ״כן לשלום לא לאלימות״, הייתה עצרת בעד הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי רבין ופרס יחד עם ערפת, אבל בעיקר נגד גל האלימות וההסתה המתמשך נגד רבין. גם עצרת נגד העצרת בכיכר ציון. זאת הייתה עצרת שבאה להגיד שעוד מעט זה יתפוצץ. כולנו מכירים אומנם את הסיפור שהציעו לרבין ללבוש אפוד מגן, אבל קשה לי להאמין שמישהו באמת חשב שה״עוד מעט זה יתפוצץ״ הזה יהיה כל כך קרוב.

כולנו יודעים שרבין נרצח. כולנו זוכרים את הארבעה בנובמבר. כולנו כל שנה יושבים בטקס, עוברים על אותם טקסטים שאת רובם אנחנו כבר מכירים (אין יותר מידי מה לחדש פה), נדבר על זה שעה בכיתה ונחזור לשגרה. כמו בעוד מקרה בהיסטוריה, נדרנו כאומה נדר, לזכור ודבר לא לשכוח. אבל כמו שעשינו לשיר ״אין לי ארץ אחרת״ ולעוד הרבה שירים, זכרנו מהשיר רק שורה אחת, ומהבית האחרון התעלמנו. במקרה הזה, בשיר המפורסם ״הנדר״ שכתב שלונסקי ושר יזהר כהן, הבית האחרון אומר:

״קונם אם לריק יעבור ליל הזעם

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם״

כלומר, שזה לא משנה אם נדרנו נדר, הנדר הזה יופר ברגע שאנחנו נמשיך הלאה כשזה יקרה שוב. הנדר לא שווה כלום אם נחזור לחיים הרגילים, אם זה יקרה עוד פעם ולא נעשה כלום. לא זכרנו כלום אם לא מנענו מזה לקרות שוב. כמו שזה נראה, אנחנו פשוט לא זוכרים.

לא, לא חידשתי כלום לאף אחד. מי שמכיר את הנושא וטיפה עקב אחרי האקטואליה הקיץ כנראה יודע את כל זה. וזה מה שמדאיג. כולם יודעים שזה לא בסדר, כולם יודעים שיש פה סכנה אמיתית אפילו לנו, לי ולכם. ולאף אחד לא אכפת. כולנו כאילו מאוחדים וכולנו כאילו ביחד, אבל בתכלס? כשמדובר בסכנת חיים אמיתית, כשיש אנשים שמסתובבים ברחובות במטרה לפגוע באנשים רק כי הם ערבים/שמאלנים/what ever, אף אחד לא עושה עם זה כלום. כשאנשים מקבלים איומים ממשיים לחיהם, כלום לא קורה. אפילו כשמישהו נ-ר-צ-ח, רק מגנים את הרצח, זה ברור, ופה זה נגמר. זוכרים? רק ביום הזיכרון, וגם זה בקושי.