אירוע רודף אירוע בירושלים: נהג טנדר דרס כמה נוסעים שעמדו בתחנת הרכבת הקלה, ולאחר מכן יצא עם מוט ברזל ותקף עוברי אורח. המחבל חוסל. בשבוע שעבר, נורו לעבר פעיל הימין יהודה גליק ארבעה כדורים ביציאה ממרכז מורשת רבין. פחות מיממה לאחר אותו אירוע, חוסל המחבל. לפני שבוע בוצע פיגוע דריסה דומה, ונהרגו בו חיה זיסל בת השלושה חודשים וקארן ימימה בת ה-18, עולה חדשה מאקוודור. ביקשנו מכרמל להד, שגרה בירושלים, לתאר את המצב. 

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• דעה: "ניסו לפגוע בדמוקרטיה אז, ועד היום לא מפסיקים״
• דעה: זוכרים? רק ביום הזיכרון, וגם זה בקושי
• האם משרד החינוך מבטל את ההתאמות?

בבוקר לאחר אירוע הדריסה בירושלים ישבתי ליד השולחן וככל בוקר אכלתי ארוחת בוקר כאשר הרדיו מתנגן ברקע. באותו בוקר לאחר שילדה בת שלושה חודשים נדרסה למוות הייתה ברדיו תוכנית על המצב בירושלים. אך במקום להתמקד בילדים בפסגת זאב שמפחדים לנסוע ברכבת בכדי להגיע לבית הספר, התמקדו בילדי תל אביב שהתבטל להם הטיול לירושלים.

זירת הפיגוע בירושלים, היום © גיל יוחנן

באותו רגע זה הכה בי. למעשה אירוע הדריסה לא מעניין איש, כמה אנשי ימין השתמשו בו כתעמולה נגד השמאל, אנשי השמאל הביעו את תנחומיהם הזהירים והזכירו שצריך למצוא פתרון לסכסוך וברדיו דיברו על ילדי תל אביב המסכנים שהתבטל להם יום הכיף. הילדה שנהרגה הייתה ילדה חרדית, זה היה עצוב אך היא חלק מחברה מוחלשת בעיר מוחלשת. אני בטוחה שרוב האנשים לא המשיכו לקרוא את המשך הכתבה והניחו שיש לה עוד שניים עשר אחים, ואמרו לעצמם: "נו יש להוריה עוד שניים עשר ילדים", בעוד שבמציאות היא הייתה ילדה יחידה שנולדה לאחר מאמצים רבים.

יש בירושלים הרבה בעיות ואני יודעת שמצופה ממני לדבר על המצב הביטחוני, על הפחד ששורר ברחובות אבל למעשה ירושלמים רגילים לכך וזה עצוב ומצער במיוחד שרוב הזמן לאנשים לא כל כך אכפת. אני לא חושבת שהפתרון הוא לעשות פרובוקציות בתושבי מזרח ירושלים. אני חושבת שהפתרון הוא פשוט, קוראים לו השקעה, וכן השקעה גם באותן הערים שהן פריפריה. אם נסתכל על ההשקעה פר תלמיד נכון לשנת 2011 בירושלים היא עומדת על כ- 2,328 שקלים ובתל אביב היא עומד על כ- 8,504 שקלים.

הפער העצום הזה מראה על כמה דברים: ראשית, שבירושלים בעיות רבות וסדר עדיפויות קלוקל אך מן הצד השני ניתן לראות גם את האדישות של המדינה ותושביה. חברי כנסת רבים מתבטאים בכל הקשור לירושלים וכולם מסכימים פה אחד שהיא עיר יפיפייה וקדושה ומיוחדת אך אני רואה ברוב רובם של אמירות אלו צביעות. הם יתבטאו נגד חלוקת ירושלים או בחרדה לילדי מזרח ירושלים ושלומם אך למעשה כל אחד מחברי הכנסת משתמש בה כשנוח לו וכאשר היא מתאימה לאג'נדה הגדולה יותר אותה הוא משרת.

הפתרון מאוד פשוט: אם היו נלחמים על כך שישקיעו בי ובכל אחד מהתלמידים במזרח ובמערב ירושלים את אותו סכום כפי שמשקיעים בילד בתל אביב ייתכן ו"האינתיפאדה השקטה" הייתה נפתרת. ילדים במזרח ובמערב ירושלים היו זוכים לחינוך שהיה מעסיק אותם ומונע מהם ללכת ברחובות בשעמום בחיפוש אחר אלימות ומחנך אותם לערכים. תושבי מזרח ירושלים לא היו גדלים בכעס כלפי מדינת ישראל ובהרגשה שהיא לא רואה אותם ממטר ותושבי מערב ירושלים לא היו מקשרים את המילים סובלנות ושלום עם אותו חבר כנסת הגר במרכז ומתעלם מהם לחלוטין.

תמיד נזכרים בעיר שלנו כאשר מישהו מת, נורה כדור, יש התפרעות וגם אז ההתעסקות שקטה וממוקדת ואז עוברים הלאה ואנחנו נשארים במציאות שלנו. מציאות של מחלוקת, עוני וחוסר השקעה. לא רואים אותנו כאזרחי ירושלים - רואים אותנו כמספר, מודדים כמה חילונים נשארו, כמה יהודים נשארו והעיקר שלא יחלקו! למעשה אנו חיים את המציאות הזו תמיד, לא רק עכשיו לא תמצאו אותי מסתובבת לבד במזרח ירושלים, אף פעם לא אעלה זאת על דעתי ואותה נערה ערביה גם היא לא תסתובב בנווה יעקב.

אני מבקשת מכם - אל תזכרו בעיר שלי רק כשמישהו מת. תלחמו עליה כי היא מראה למה שיקרה כאן בקרוב. בירושלים כולם נפגשים: עניים ועשרים חרדים וחילונים יהודים וערבים. ירושלים היא סלט גדול, אבל היא סלט משקף של מה שקורה בחברה שלנו, אז תעזרו לי להילחם על ירושלים שלי. לא זה לא אומר לשלוח עוד חיילים וזה לא אומר לזרוק עוד אבנים. זה אומר להשקיע בנו, בנוער, בדור החדש, תשקיעו בחינוך שלי, בחוגים שלי בפעילויות שלי בלילה ביום חמישי זה אומר להשקיע בי ובכל אותן פריפריות, ולא רק כשיורים טילים או זורקים אבנים אלא תמיד.