שמי אריאל ירד, אני בן 15, גר כיום ביישוב שומריה שבמזרח חבל לכיש. אני ילד שביעי מתוך תשעה ילדים במשפחה המקסימה שלי.

לפני כ-14 שנים, כשהייתי בן שנה ורבע וגרנו ביישוב עצמונה בגוש קטיף, נפצעתי בראשי ובגבי מרסיסי פצצת מרגמה שנפלה בקרבתי כששיחקתי ליד ביתנו. נפצעתי אנושות, אך מיד החלו בי פעולות החייאה, ופינו אותי במהירות לבית החולים ''סורוקה''. הוכנסתי ליחידת הטראומה ללא לחץ דם ובלי דופק.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

•  החלום האמריקאי: עשו סרט גמר והגיעו להוליווד
• אימה בגדנ"ע: תלמידות נגררו מהמקלחות במכות
• ואיזה מסכנים התלמידים: מה יקרה עם רפורמת הבגרויות?

לאחר מכן עברתי מספר פעולות רפואיות לצמצום הנזק. בבדיקות התברר שלמרות שאיבדתי דם רב, הלב שלי עדיין המשיך לפעום, ושרסיס של פצצת המרגמה חדר למוחי. נותחתי בראשי וחלק מעצם הגולגולת שלי הוצאה, כדי שהרופאים יוכלו לנקז את הדימום שגרם ללחץ על תאי המוח. למחרת נותחתי בדחיפות בגב, למניעת זיהום שיסכן את חיי. נס שהרסיסים לא פגעו בחוט השדרה עצמו - אחרת הייתי משותק בשתי רגליי.

צעדים ראשונים אחרי הפציעה © צילום פרטי

אחרי שלושה שבועות של אשפוז במחלקת טיפול-נמרץ עברתי לביה"ח השיקומי לילדים "אלי"ן" בירושלים, ושם חזרתי בהדרגה להכרה מלאה. "נולדתי מחדש", וכמו ילד קטן חזרתי להרים את הראש, לנופף לשלום, להתהפך, לזחול, ולבסוף - גם ללכת. גדלתי אל עולם בו טיפולים כמו פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק הם בשגרת היום, אך זה לא מנע ממני לנסות להיות עצמאי ככל שאפשר ולנסות להשתפר בכל תחום.

עוד משהייתי צעיר חבריי לכיתה עזרו לי ותמכו בי. למשל, בטיולים שנתיים בהם נזקקתי לעזרה פיזית במקומות מסוימים, בסחיבת התיק ובעידוד יום יומי. הם אוהבים לעזור מעצמם ללא בקשה ממני.

בגן הילדים © מרים צחי

יש לי משפחה תומכת ואוהבת. הוריי תמיד השתדלו להשאיר אותי בחינוך הרגיל כדי שאשתלב ולא להעביר אותי למקום המתאים לבעלי צרכים מיוחדים. כשהייתי קטן יותר, אבא שלי היה משתדל להצטרף אלי לטיולים בהם אני הייתי צריך עזרה. הוא כל פעם רצה לתת לי יד ואני אמרתי לו שאני לא צריך. אני חוגג יומולדת פעמיים בשנה, פעם חוגגים את יום ההולדת בו נולדתי בחודש טבת (דצמבר), ופעם ביום ההולדת בו נולדתי בפעם השנייה בחודש ניסן (אפריל) לפני פסח.

פעם בשנה אני מציג את עצמי ומשתף את החברים בסיפור שלי. אני מרגיש שזה משנה את הדרך שבה אנשים חושבים עלי. לאחר שהם מכירים אותי קצת יותר, הם מבינים יותר. הם שואלים אותי על הפציעה, איך זה השפיע עליי ומה קרה באותו המקרה. בהתחלה שאלו "אם נפצעת בראש איך זה שהיד והרגל שלך לא עובדים?". עם הזמן, הם הבינו יותר.

בסורוקה, עם מנהל טיפול נמרץ פרופ' סופר © צילום פרטי

טיפולי פיזותרפיה © צילום פרטי

כתוצאה מהפגיעה במוח, יד ימין שלי כמעט אינה מתפקדת. לכן למדתי לעשות כמעט הכל ביד אחת, וכך יד שמאל שלי חזקה הרבה יותר. בזכותה אני עצמאי לחלוטין. רגל ימין שלי חלשה, ולכן קצת קשה לי ללכת מהר ולרוץ, אבל למרות זאת אני יוצא לכל הטיולים והפעילויות של בני גילי, ולא מוותר על שום דבר.

היום אני בכיתה ט’ ועדיין לא קל לי לפעמים. אני משתדל להתמודד עם הניסיונות והקשיים, ואני מאמין שהכול לטובה. זכיתי בחברים טובים, ששמחים לעזור לי בשעת הצורך, ואני מאושר ושמח בחלקי. אמנם, הפציעה גרמה לפגיעה בתפקודי, אבל בכל זאת אני מודה בכל יום על כך שאני חי, מדבר ומתפקד. דבר שכלל לא היה מובן מאליו במצב שבו הייתי כשנפגעתי. אני מרגיש שבזכות ההתמודדות שלי עם האתגרים הגדולים בחיי קיבלתי כוחות נפש להתמודד גם עם אתגרים קטנים יומיומיים.

אריאל היום © צילום פרטי

ביום ג' הקרוב, ה- 9.12 יתקיים יום ההוקרה הלאומי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אשר יערך, לפי החלטת הממשלה, מידי שנה בתאריך י"ז בכסלו. במהלך יום ההוקרה יערך טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה, יתקיימו טקסים בעיריות ופעילויות חינוכיות בבתי הספר ברחבי הארץ. את יום ההוקרה מוביל סגן שר החינוך אבי וורצמן יחד עם ארגון "זהות", 'מפעלות הציונות הדתית' ובשיתוף ארגון נכי צה"ל וארגון נפגעי פעולות האיבה.