לאור מבצע צוק איתן, והמצב הבטחוני הרעוע לאחרונה, אם היו אומרים לי להשתתף במפגש עם ערבים אני מאמינה שהייתי נרתעת, ולא מבינה יותר מידי מה רוצים ממני ולמה מבקשים ממני דבר כזה. הייתי מכלילה את כל הערבים לקבוצה אחת והייתי רואה את כולם בתור קבוצה של אנשים שרוצים לעשות לי ולעם שלי רק רע.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• נוסטלגיה: שירי ילדים מתעוררים לחיים בתערוכה חדשה
• נער סיני התמכר לאינטרנט וחתך את ידו
• WHAT: נער בריטי בן 14 מכר תמונות ערום של האקסית

בשל כך, כשנכנסה לפני בערך חודש לכיתה שלי אחת ממורות בית הספר ודיברה על פרויקט "מפגשי ערבים ויהודים", ושאלה מי מעוניין לצאת ליומיים של מפגשים משותפים, סביר להניח שלא הייתי רוצה להשתתף. אבל משהו, אני לא יודעת מה, גרם לי להצביע ולהגיד שאני מעוניינת לצאת. אולי זאת הסקרנות להקשיב ולנסות להבין את הצד השני? יכול להיות. האמת היא שעד עכשיו אני לא יודעת מה באמת גרם לי לצאת לשם, אבל בכל זאת אני לא מצטערת לרגע שיצאתי "למסע" הזה.

עברנו המון הכנות לפני המפגש, בערך חמישה שיעורים בנושא. קיבלנו הסבר על התרבות הערבית, שהיא ללא ספק שונה משלנו, קיבלנו תדריך מה מותר להגיד ומה פחות ואפילו גילינו שהם לא יודעים עברית כל כך טוב כמו שחשבנו למרות שהם חיים פה בארץ. עלו כמובן שאלות של על מה נדבר איתם? איך נדבר איתם? אבל הרגיעו אותנו והסבירו לנו שאם ממש רוצים - תמיד מוצאים את הדרך.

© טמבלר

לאחר לא מעט הכנות הגיע סוף סוף היום שהתכוננו אליו כל כך הרבה. נסענו לגבעת חביבה כדי להיפגש עם בני נוער ערבים בגילנו שגרים ב"כפר מנדא". כשהגענו חילקו אותנו לקבוצות קטנות מערובות בערבים ויהודים. במהלך היומיים ישבנו בקבוצות המעורבות ודיברנו. מכיוון שאנחנו לא יודעים ערבית והם לא יודעים עברית מספיק טוב בשביל לנהל שיחה, ישבו בחדר שני מדריכים אחד דובר עברית ואחת דוברת עברית וערבית, כדי שתוכל לתרגם לשני הצדדים את דברי הצד השני.

"אנחנו בקשר עד עכשיו"

היו הרבה שיחות על התרבות ועל מקום המגורים. השיחות האלה בשנייה גרמו לי להבין שמדובר על בני נוער בדיוק כמוני שאוהבים לעשות דברים מאד דומים למה שאני אוהבת לעשות בזמן החופשי שלי, וזה משהו ששינה לי את כל מה שחשבתי במהירות. מצד שני, דיברנו גם על דברים יותר פוליטיים ובשיחות מהסוג הזה כמובן שהיו דברים שהפריעו לי מאד. לדוגמה משפט שעד עכשיו יושב לי בראש ומציק לי: "איפה אתם סבלתם במלחמה בקיץ בדיוק?" הרג אותי לשמוע את זה כי למרות שאני גרה במרכז סבלתי לאורך כל המלחמה, אז אני לא רוצה לחשוב בכלל מה עבר על תושבי הדרום וקשה לי לשמוע שהם לא יודעים ומבינים את הסבל שלנו.

במהלך היומיים הכרנו את בני הנוער הערבים ואפשר להגיד שהתחברנו אליהם יותר מהצפוי כי בסופו של דבר כמו שכבר כתבתי עם כל הדעות הקדומות הצלחנו להבין גם אנחנו וגם הם שאנחנו פשוט אותו דבר אבל הדעות שלנו שונות. עד עכשיו אנחנו בקשר בוואטסאפ ובפייסבוק ואנחנו ממש לא מצטערים שהכרנו אחד את השני ורק מחכים לרגע שניפגש שוב.

הדבר העיקרי שגרם לי להבין שהם בעצם ממש כמוני, זה ממש לא השיחות בקבוצות המעורבות אלא השיחות איתם בהפסקות ובערב. בזמן הזה שבין לבין דיברנו והכרנו ובעצם הבנו כמה יכולנו להסתדר אילו היינו גרים באותה עיר. 

לא משנה מאיפה - כולם אותו דבר © אילוסטרציה.ג'סיקה ליפקין

"הצלחתי להבין מאיפה מגיע הכעס שלהם"

החוויה הזאת הייתה ממש מעצימה והיא גרמה לי להבין דברים שלא ידעתי לפני שנסעתי וחוויתי את כל מה שחוויתי שם. למדתי כל כך הרבה דברים חשובים עליהם, הצלחתי להבין מאיפה הכעס שלהם מגיע והם הצליחו להבין מאיפה מגיע הכעס שלי. למדתי דברים על התרבות שלהם ועל החיים שלהם שפשוט היה מפתיע וכיף ללמוד ובסופו של דבר הכרתי אנשים שהם כל כך דומים לי אבל באותה מידה הכי שונים ממני בעולם! ואגב? היה ממש פשוט לנהל איתם שיחה למרות שהם לא יודעים את השפה, זה רק אתגר אותנו והיה הרבה יותר כיף!

>>> הצטרפו עכשיו לפייסבוק של פרוגי! <<< 

בעקבות המצב הבטחוני הלא יציב בשבועות האחרונים, אני מאמינה שהתגובות של רוב בני הנוער הן "כל הערבים חראות". אבל למרות שככה זה מרגיש, חשוב להבין שלא החברה הערבית נגדנו כמו שרוב האנשים היהודים במדינה חושבים. צריך להסתכל מעבר לגדר ולראות שגם בצד השני רק מחכים לרגע שנוכל לחיות פה בשקט ויהיה שלום. אני מקווה שהרבה בני נוער יעברו מפגש כזה כמו שאני עברתי ויבינו את הדברים האלה בעצמם.