זהו יום הזיכרון הראשון שלי בתור חייל. יום הזיכרון הראשון שמקבל אצלי משמעות אחרת, עוצמתית יותר.
משהו במדים הופך את היום הזה לשונה, משהו במדים מצליח לגרום למחנק כשאתה שומע סיפורים, שמות, זכרונות. עברתי כבר 19 ימי זיכרון, אבל באף אחד מהם זה לא הרגיש ככה. היו פעמים שאתה לא מבין, שאתה יודע שצריך להיות עצובים ולעמוד בצפירה אבל לא באמת מבין למה. גדלים קצת, מבינים יותר אבל עדיין לא באמת מרגישים.

עוד בנושא יום הזיכרון בפרוגי:

• זר לנופל: מחלקים זרי פרחים למשפחות השכולות
• מכתב מהלב: "חיילים, אתם הגאווה של כולנו"
• "הייתה לו אהבה מטורפת למדינה"

אני אולי לא משרת בקרבי, לא מסתובב עם נשק באזרחי, לא עושה אימוני קרב לוחמניים וקשים, אבל התחושה הזו שאתה מבין שזה יכול לקרות לכל אחד, התחושה הזאת שאתה מבין שלא משנה איך אתה נראה, אם אתה לוחם, טכנאי או עובד שק"ם - ברגע שאתה עם מדים זה הופך אותך למטרה, זה הופך אותך לכלי במלחמה שלא נגמרת ושלא רואים איך היא תגמר.

© ירון ברנר

ביום הזה רואים הרבה אנשים, הרבה אנשים שבעוד כמה שעות יצטרכו למחוק את החיוך והכאב ולשמוח בין רגע על המדינה שעבורה קרוב המשפחה או החבר נהרג. אולי מעבר חד מידי, שעוד ירבו לדון אם הוא רע או טוב. אני רואה בזה משהו מיוחד, משהו שמסמל את המדינה שלנו, משהו במיוחד באנשים שלנו.

אך עדיין, יום הזיכרון עדיין פה, והוא חי מתמיד, במיוחד אחרי מבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון. ברגע שאתה שם את המדים והולך לטקס, אתה מרגיש שאתה מייצג משהו, שאתה גאה במשהו שהוא גדול ועוצמתי ושממשיך לעמוד איתן למרות כל הניסיונות לפגוע בו, למרות כל השנאה, למרות כל הפיגועים ולמרות הכאב שלעולם לא יירפא.

יצא לי לצפות במשדרי הטלוויזיה המיוחדים עבור היום הזה, תמיד זה ריגש אותי אבל לא עד כדי כך. המדים הפכו אותי לרגיש יותר לכל הנושא, אני מרגיש שהדמעות מציפות אותי בכל סדרה או סרט על זה, ושלא נדבר על משדרים בהם משפחות מספרות בבכי על יקיריהן ואז בכלל קשה לעצור את הדמעות.

© אחיה ראב"ד

אני עוצר וחושב, שבקלות זה יכל להיות אני, החייל ההוא שמדברים עליו בבכי יכל להיות אני. זה מצמרר, זה נותן לך כזה "בום" שמעורר אותך, שאתה אף פעם לא בטוח ושכל עוד השנאה פה זה יהיה רחוק מלהפסק ובכל פעם נשמע על שמות חדשים, על סיפורים חדשים ועל המשכיות שנגדעה בגלל שנאה מיותרת.

אני אולי עוד חדש בצה"ל, עוד נקלט במערכת, אבל אתה מהר מאוד מבין שזה לא משנה הזמן, זה לא משנה מה אתה עושה - אתה עדיין חייל, אתה חלק, אתה שם. כל חייל הוא בעצם משהו, כל חייל הוא ייצוג, כל חייל הוא מדינה שלמה.

איפה אפשר למצוא עוד עם שבבת אחת עוזב הכל, עוצר את החיים לשתי דקות בתוך יום כואב ובתוך כל הצרות האישיות של כל אחד במדינה הקשה הזו ועדיין עוצר וחושב על האנשים שלו, מכבד אותם, נותן להם את המינימום שאפשר לתת, כי מה הרי אפשר לתת למישהו שנתן את החיים שלו בשביל שנחיה פה?!

אז ההוא שם במדים, זה שבוכים עליו, זה יכל להיות אני. ככה אני מרגיש ביום הזיכרון הראשון שלי בתור חייל.