נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער רק רצו לחזור לביתם בטרמפים בליל חמישי, 12.6.2014. שלושתם נחטפו על ידי אנשי חמאס והוגדרו כנעדרים במשך כ-18 ימים מתוחים במיוחד. בזמן זה מדינה שלמה התפללה למענם בתקווה שיחזרו לביתם בריאים ושלמים ואילו צה"ל פתח בסריקות אחריהם במקביל - במסגרת ״מבצע שובו אחים״. שבועיים וחצי מתוחים עברו, עד שהתבררה האמת הקשה: הם נרצחו וגופותיהם נמצאו באיזור חברון.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• 7 תירוצים שכולנו אומרים בתקופת הבגרויות 
• "איפה הרצון המיוחל לחיים טובים יותר לשני הצדדים?"
• "תמצאו זמן לקרוא. בכל מקום, בכל זמן"

עברה רק שנה מאז האירועים ובכל זאת לא נראה שתמונת המצב השתנתה הרבה: צעירים רבים עדיין עומדים ו״תופסים טרמפים״ מאנשים זרים למרות הסיכון הרב. בנוסף, הרקטה ששוגרה ביום ד׳ האחרון (27.5) לעבר גן יבנה הזכירה לכולנו שהסכסוך לא התפוגג, ושבכל רגע יכול להתחיל מבצע חדש, שיגבה קורבנות רבים, ושיחשוף לנו את המציאות הקשה שאנו חיים בה מחדש.

 

מבצע צוק איתן, אשתקד © רועי עידן

בתקופת המבצע והמתח הרב ששר בקרב האזרחים, העם היה מאוחד בתקווה לשלום הנערים. רבים שרצו להביע הזדהות עם משפחות הנערים פגשו ופעלו למענן, והאווירה הכללית במדינה הייתה ברוח קירוב לבבות. היום, שנה אחרי, נדמה כאילו לא קרה דבר ושאותה אחדות שהייתה בעם התפוגגה כאילו לא הייתה מעולם. שוב עולה השאלה: מה באמת למדנו ממה שקרה? ומה השתנה מאז? אחת הדוגמאות הבולטות מהזמן האחרון לכך היא מחאתם של יוצאי העדה האתיופית שהתקיימה לפני כשבועיים בתל אביב, שהיא בדיוק ההיפך מהתחושה הכללית שאפיינה את עם ישראל אשתקד. איך מלהיות יחד העם הפך לכה מנותק? 

בעקבות המצב ובחלוף שנה, אימהות הנערים פתחו ביוזמה משותפת ששמה "יום האחדות", שיתקיים ב3.6 ומטרתו תהיה ״לאחות את הקרעים שנוצרו בחברה הישראלית בשנה האחרונה״, אחרי האירועים הקשים של הקיץ האחרון ולהזכיר לכולנו למה בעצם אנחנו צריכים להיות מאוחדים וחזקים. 

מתוך פרסומת קמפיין ״יום האחדות״ © צילום מסך יוטיוב

אני חושבת שכמסקנה מאירוע זה אנחנו צריכים ללמוד לא להיות שאננים, אלא לשים לב למה שקורה סביבנו. לדעתי, לא למדנו המון מהאירוע הזה. אחת ההוכחות לכך היא שבקושי שטורחים להזכיר את הנערים. מאז החטיפה בקושי ששמענו במהדורות החדשות על המקרה שכותורתיו נעלמו תחת האירועים במבצע "צוק איתן". האחדות לא צריכה להתנפץ כעבור כמה זמן. חשוב שנהיה מודעים לתחושת השייכות שלנו, שלא תפרוץ רק באירועים מרגשים וחשובים, שישמשו ככלי ללמידה ולא כסיבה זמנית. זה חשוב לעם באופן כללי, אבל לא פחות לכל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי.