מדינת ישראל, שנה אחרי מבצע "צוק איתן": פתחתי הבוקר את העיתון, כפי שאני עושה בכל בוקר. ראיתי שתי ידיעות, אחת אחרי השנייה, שנראו לי כל כך שונות אחת מהשנייה שלא הבנתי איך יכול להיות שהן מופיעות עמוד אחרי עמוד. 

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• טור דעה: האם האחדות נשארה?
• 7 תירוצים שכולנו אומרים בתקופת הבגרויות 
• "איפה הרצון המיוחל לחיים טובים יותר לשני הצדדים?"
• "תמצאו זמן לקרוא. בכל מקום, בכל זמן"

ידיעה אחת דיברה על 2 הרקטות שנורו לדרום אתמול בלילה, יממה אחת בלבד לאחר התרגיל שעשה פיקוד העורף. מזל שאנחנו מתורגלים. אגב, זאת הפעם השנייה בשבועיים האחרונים בה נורות רקטות לדרום. מסתבר שמדברים גכם על מה שיקרה במלחמה הבאה בלבנון אבל נעזוב את זה רגע, יש מספיק רעש בדרום. הפכתי את העמוד, וראיתי ידיעה על אמירתו של מנכ"ל אורנג' העולמית שאמר "הייתי מוכן לעזוב את ישראל כבר מחר בבוקר", ועל תנועת BDS (קיצור של: חרם, היעדר השקעות ועיצומים) שעושה עלינו חרם, ממש כמו שעושים ילדים קטנים בגן. 

איפה ההגיון פה?

באיזשהו מקום, ישראל היא כמו הילד הזה שכולם אוהבים להציק לו. מצד אחד, הבריונים של הגן מרביצים לו, ומהצד השני לא מדברים איתו ומשתתקים כשהוא נכנס לחדר. ועל מה - רשימת דרישות די מופרכת, שלא ברת ביצוע, לפחות לא בזמן הקרוב. אחת הדרישות היא למלא את החלטה 194 של האו"ם שהתקבלה, שימו לב, בשנת 1948. קראתם נכון, לפני 67 שנים. מאז, כל המצב הפוליטי והמדיני במזרח התיכון השתנה מאות פעמים, כך שהיא לא כל כך רלוונטי למצב בו אנו נמצאים היום. 

נשאלת גם השאלה, האם בכלל חרם הוא הפתרון? הרי כשרוצים לפתור בעיות, הם בדרך כלל משתמשים באחת משתי הדרכים: אלימות או שיחה והידברות. אני מבינה שאחת המטרות של חרם היא פשוט להלחיץ אותנו, ושהלחץ יתורגם למעשים, אבל זה פשוט לא יעיל. רוצים לעשות שינוי? בואו תפעלו בשטח. בואו, תציגו את הטיעונים שלכם למנהיגים ולאוכלוסייה ותראו אם הם בכלל מעוניינים בפתרון שאתם מציעים. הרי זה קל לשבת באירופה ולהציע פתרונות לבעיות במזרח התיכון החם. בואו תסבלו מהחום כמונו, תכירו את המדינה היפיפייה שלנו, ותראו כמה קשה פתאום למצוא פיתרון, וכדי להגיע אליו נדרשות שנים של עבודה. 

איך זה קשור אלינו?

אז נכון, לפעמים נדמה שלחרם הזה אין שום קשר אלינו, הרי נדמה שהוא  קשור לאנשים גדולים שמנהלים את העולם. בכלל, אנחנו עסוקים רוב הזמן בבגרויות ובמתכונות שיש לנו, ולא כל כך מעניין אותנו דברים אחרים. אבל בסופו של דבר - כולנו יכולים לעזור. כן, כן, גם אנחנו יכולים לשנות משהו. ואתם יודעים מה - גם בלי לצאת מהבית. הרי אנחנו אשפים של הרשתות החברתיות, ובעיקר פייסבוק ואינסטגרם. אנחנו מכירים את כל הדרכים להפיץ מידע למעגל רחב של אנשים. אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות אדם או שניים שהוא מכיר מעבר לים. תנסו לדבר איתו, לשמוע מה אומרים אצלו במדינה על ישראל ואיך הוא רואה את המצב כאן. תנסו להראות לו את המציאות שבה אנו חיים (מנסיון, בדרך כלל המציאות שהם שומעים עליה שונה מאוד מהחיים שלנו פה). 

אז נכון, לא גרמתם למנהיגים לצאת בהצהרות פומביות של תמיכה בישראל, אבל שיניתם דעה אצל בן אדם אחד - וזה המון! אותו אדם יוכל לשנות את הדעה של אנשים מסביבו, וכך הלאה. אתם אף פעם לא יכולים לדעת לאן זה יגיע. תנסו, מה אכפת לכם.