בפעם הראשונה ששמעתי את צליליה הלא סימפטים במיוחד של האזעקה פשוט עמדתי וקפאתי. זה היה יום שישי בערב, זמן של מנוחה, קראתי ספר בסלון, אני עדיין זוכרת איזה ספר זה היה. ברגע אחד משהו בי השתנה. לעולם לא חשבתי שהטילים יכולים להגיע לעירי, ירושלים, היא עיר מקסימה, מלאה במקומות יפים ובעיקר קדושים לכל הדתות.

ובכל זאת, זה קרה. פתאום העולם שלי התערער, הקרקע הבטוחה שהייתה לי עד לפני שנייה מתחת לרגליים נשמטה בשבריר שנייה.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• המחסור בטסטים: למה על הבגאז' שלנו?
• רוצים לדעת איך זה לעוף בכדור פורח? אנחנו עפנו כבר
• רוצים לצאת לחופשה? 5 היעדים המומלצים ביותר
• עובדים בחופש: אילו זכויות מגיעות לנו?

שידרתי קור רוח, הרגעתי את אחיי הקטנים, הכנסתי אותם למקלט וסגרתי את החלון. ניסיתי לדאוג להכל, להתעדכן מה קורה, לבדוק שכולם בסדר, העיקר שלא לחשוב לרגע על המשמעות האמיתית של זה. אבל בפנים פחדתי, פחדתי כפי שמעולם לא פחדתי. זה היה יום שאני לא לעולם לא אשכח.

מאז אותו יום במבצע "עמוד ענן" עברו יותר משנתיים, היו עוד עשרות אזעקות ועוד מבצע - "צוק איתן".

מבצע "צוק איתן" התרחש בדיוק לפני שנה בקיץ 2014. הקיץ שכנראה כולנו נזכור כקיץ שהפך ילדים בחופשה לאנשים שנלחמים על חייהם. כולנו בילינו את הקיץ במקלטים, מרחבים מוגנים וחדרי מדרגות במקום לבלות אתו בים, בבריכה או בבילוי עם חברים.

אני זוכרת את עצמי, הולכת ברחוב צמוד לבניינים כדי שיהיה לאן לברוח אם תהיה אזעקה, אני זוכרת את עצמי מסבירה לחניכים שלי, ילדים קטנים שלא ראו כלום, מה לעשות אם יש את "הצליל המעצבן הזה שמפחיד את כולם", אני זוכרת את עצמי מפוחדת.

פחד שהכל יחזור על עצמו

עברה שנה מאז מבצע "צוק איתן" ונראה שכמעט שום דבר לא השתנה. מדי פעם אנחנו שומעים על אזעקה פה ואזעקה שם ופשוט מעבירים את זה הלאה, כך התרגלנו. 

אני מפחדת, מפחדת שלאט לאט הטפטופים יהפכו לגשם והגשם יהפוך למבול ואז שוב נמצא את עצמינו בעוד מבצע עם שם מוזר, יושבים במקלטים ונאבקים על הזכות שלנו לחיות בשקט, בביטחון, בלי פחד.

יש לי הרגשה שלכונו כבר נמאס להיאבק על כך, שלכולנו יש רצון להעביר קיץ אחד בשקט, ברוגע, בהנאה. יש לי הרגשה שכולנו, מכל הצדדים ומכל המקומות רוצים שלום, אבל כזה אמיתי, לא מהלך פוליטי. אנחנו רחוקים מהמצב הזה, לצערי, רחוקים מאוד.