ירושלים תמיד הייתה הבית שלי. אני חיה פה כל החיים שלי, ההורים שלי חיו פה כל החיים שלהם והסבים והסבתות שלי הגיעו אליה אחרי חלומות, כיסופים ותפילות. מה שמיוחד בעיר הזאת היא שבימי שישי אני יכולה לשבת במרפסת ומצד אחד לשמוע את הקולות הבוקעים מבית הכנסת ואת ההכנות לשבת ומצד שני לשמוע את קול המואזין. זה גם מה שמפחיד בה.

עוד בערוץ החדשות של פרוגי:

•  קראו ספר / וסעו בחינם
• החיות הכי מוזרות שאפשר לגדל בבית: חמוס
• בלי מזגן, במטוס לוהט: התעלפו בדרך לפולין
• איך תוכלו לשמור על הכסף שלכם?

ירושלים תמיד הייתה ותמיד תהיה מקור לסכסוכים, למריבות ולצערי גם לפיגועים. ביום שלישי האחרון, היה שוב, בפעם המי יודע כמה, ידויי אבנים על אוטובוס ואתמול בערב התפוצץ מטען חבלה באזור ירושלים.

"זה לא בסדר שאני מפחדת כשאני יוצאת מהבית"

אני מרגישה שעם הזמן נהייתי קצת אפטית לכל הדברים האלו, עוד פיגוע, עוד זריקת אבנים, עוד התפרעויות, לאט לאט זה הפך להיות חלק מהשגרה ופתאום זה מרגיש כאילו זה בסדר.

אבל זה לא, זה לא בסדר, זה לא בסדר שאני מפחדת כשאני יוצאת מהבית, שאני יורדת אוטובוס עם מישהו שם נראה לי חשוד, או שאני בוחרת בדרך הארוכה כדי לא לעבור באזורים בעייתים. זה לא בסדר שכמעט כל יום מהדורת החדשות מודיעה על עוד אדם שנפצע או נהרג בפיגוע כזה או אחר.

בכל פעם שאני מקבלת התראה על פיגוע, אני עושה פרצוץ מבועת ובתנועת אצבע קלילה מבטלת את ההודעה. אבל מאחורי כל התראה כזו יש אנשים שנפגעו, יש משפחות שנהרסו, יש ילדים שהתיימתו וכאלה שהתאלמנו. ולאט לאט, ככל שנשלחות יותר ויותר התראות, הפחד רק גדל. הפחד שיקרה לי, למשפחה, לחברים משהו נורא שכזה. וזה יכול לקרות, זה פה לידך, ברחוב ליד בית הספר שלי, או באזור שבו גרה חברה, או באוטובוס שאתמול עליתי עליו. זה פה, נושף לך בעורף וזה תמיד מאיים.

"זה נשמע לי כל כך לא הגיוני שבן אדם צריך להיות בחרדות כשהוא הולך ליד הבית שלו"

אני לא אשקר, אני לא יושבת כל היום בבית ולא יוצאת לשום מקום מהפחד. אני יוצאת, אני מבלה, אבל אני תמיד בזהירות ועם עיניים שסורקות את האיזור. הייתי רוצה ללכת לסרט, לקניון או אפילו סתם לנסוע באוטובוס, בלי החשש שמלווה אותי כל הזמן. בלי הדבר הזה שמכרסם לי בראש ובלב, הייתי רוצה לדעת שאני יכולה פשוט ליהנות, בלי לפחד.

במבצע האחרון, צוק איתן, ישבו כמה חיילים בכניסה לכפר הערבי הסמוך אליי, מרחק של שתי דקות ברגל. פתאום, אתה רואה שיש ממה לפחד, שאם הגיעו חיילים אז המצב מסוכן ולא פעם ולא פעמיים זרקו זיקוקים, בקבוקי תבערה או שרפו פחי אשפה. זאת הייתה תקופה קשה, פחד היה בכל הארץ והרבה. פתאום מצאתי את עצמי, הולכת ברחוב שלי, ליד הבית שלי ומפחדת. זה נשמע לי כל כך לא הגיוני שבן אדם צריך להיות בחרדות כשהוא הולך ליד הבית שלו.

הלוואי והמצב יהיה שונה, הלוואי ואני לא אצטרך עוד לבטל התראות על פיגועים בתנועת אצבע כי פשוט לא יהיו כאלו, הלוואי ונוכל יום אחד לשבת ולהיזכר, איך הייתי יורדת מאוטובוסים רק כי מישהו היה נראה לי חשוד, ולצחוק על זה. הלוואי שזה פשוט לא יקרה עוד. לעולם.