"אני רוצה לקוות לעולם טוב יותר, לחיים שקטים יותר" \ ניצן אלדד

אני כותבת את הטור הזה ממש אחרי שהגיעו שני מחבלים לשכונת פסגת זאב, בה אני גרה. האמבולנסים עדיין מרעישים, מסוק חג מעל ביתי כבר קרוב לחצי שעה. הטלוויזיה דלוקה כמו בכל הימים האחרונים. רק שהפעם אני רואה מקומות שבם אני עוברת מדיי יום. אני רואה בחדשות את הבית שלי, את השכונה שלי. לא חשבתי שזה יגיע עד לכאן.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• מרגש: המציא עגלת תינוק לנכים
• אמא גאה: אוסף תמונות של מפחות כלבלבים
• מבצע מסוג אחר: משמחים את החיילים ששומרים עלינו

בשכונת פסגת זאב, הנמצאת בצפון ירושלים קורים הרבה דברים שהתקשורת לא מדווחת עליהם. מדיי יום אני שומעת יריות, זיקוקים וכמובן את המואזין. כדי להגיע הביתה אני צריכה לעבור דרך כביש שבו זרקו אבנים יותר מפעם אחת, או לנסוע דרך שכונות ערביות ברכבת הקלה. אבל עכשיו, המחבלים, הגיעו עד אליי. פגעו בשכונה שאני אוהבת ובתושבים שאני אוהבת. פגעו שוב בעם ישראל.

© גיל יוחנן

אני מרגישה עכשיו הרבה תחושות. כעס, פחד ובלבול. אני יודעת שעכשיו מסוכן בחוץ יותר מתמיד. אבל אני גם יודעת שתמיד היה מסוכן. למרות שעכשיו יש פיגועים שמגבירים את הסיכוי למשהו נורא, תמיד יכול לקרות משהו נורא. יש הרבה אסונות שיכולים לקרות תמיד, לא רק עכשיו. לכן אני מאמינה שעלינו לא לפחד לצאת מהבית, אם אנחנו לא נצא- אנחנו ניכנע למחבלים. זה יהיה הניצחון שלהם. אני מעודדת אנשים שרוצים לבוא לירושלים, אבל מפחדים, לבוא. תבואו עכשיו לירושלים כדי להראות למחבלים שלנו, לעם ישראל, יש זכות על ארץ ישראל. היא שלנו והם לא יצליחו לפגוע בשגרת החיים שלנו.

ביום שישי האחרון רציתי לצאת למרכז העיר. התלבטתי האם כדאי, או שבגלל המצב הביטחוני עדיף לוותר. בסופו של דבר יצאתי. החלטתי שהמחבלים רוצים לשבש את שגרת חיי, ולכן אני לא אתן להם. כשהלכתי בעיר הרגשתי מפוחדת. חשדתי בכל אדם ואדם ונזהרתי פי שבע ממה שאני נזהרת בדרך כלל. זאת הייתה תחושה רעה. לחשוד בכל אדם. אני רוצה לחיות בתחושת ביטחון בארץ שלי, בעיר שלי ובשכונה שלי.

© גיל יוחנן

למרות כל התחושה הרעה הזאת, אני לא רוצה לפחד. אני מסרבת להאמין שזה קורה פה, ממש מתחת לבית שלי. אני רוצה לקוות לעולם יותר טוב, לחיים שקטים יותר.

אני שומעת עכשיו ציוצי ציפורים. תקווה.

"רק שייגמר, בבקשה" \ שיר אזרף

אני כותבת את הטור הזה ממש אחרי שבמשך קרוב לחצי שעה ישבנו נעולים בבית, חיילי מג"ב הסתובבו בשכונה שלי, שנמצאת סמוך לכפרים ערביים, משטרות עטו אליה, אחותי הקטנה נאלצה לוותר על חוג הריקוד שהיא כל כך אוהבת, כי סגרו את הרחוב. מה קרה שם? אני לא יודעת, כנראה שלא אדע, קבוצות הוואצאפ השכונתיות מוצפות בספקולציות, שמועות והשערות, מחבל שניסה לפגוע, חפץ חשוד או פועל בניין שהתפרע. אבל זה לא העניין. אני ישבתי, בבית שלי, שלי, שההורים שלי עבדו כל כך קשה בשביל לקנות אותו, בעיר שלי, עיר הבירה של ישראל, בארץ שלי, שכל כך הרבה אנשים הקריבו את עצמם כדי שתהיה, ופחדתי.

© אלי מנדלבאום

"להיות עם חופשי בארצנו" איזה עם, איפה החופשיות ומה קרה לארצנו?

הפחד שהפך לחלק אינטגרלי בחיים שלי בשבועות האחרונות, מתגבר עם כל אמבולנס או ניידת משטרה שאני שומעת, הופך כל אדם עם חזות ערבית למחבל בפוטנציה, גורם לי לחשוב רע על מנקה הרחובות שחייך אליי כשראה שאני מפחדת ממנו, או על הבחורה עם הרעלה שראיתי באוטובוס. הפחד, הוא גורם לי לשנוא, סתם ללא סיבה ואני לא רוצה, לא רוצה לשנוא, לא רוצה לפחד, לא רוצה לחשוש.

קצת לפני שהתחיל הבלאגן בשכונה, הגיע אוטו גלידה לרחוב שלי, כחול עם גג אדום לבן ומוסיקה שמחה ומרגיעה. בדרך כלל, כשהוא בא, ילדי הרחוב קופצים משמחה, רצים אליו וממתינים בתור כדי לקנות ארטיק. היום, אף אחד לא הלך לאוטו גלידה, כולם פחדו לצאת אליו. אז הוא נסע. במקומו הגיעה ניידת משטרה לבנה, עם אורות כחולים ומוזיקה מפחידה ומייאשת.

הכל בזמן האחרון מרגיש לי כמו חלום, חלום ארוך ולא נגמר שאני רוצה לקום ממנו. המסוקים שחגים לי מעל הבית 24 שעות ביממה, החיילים שמסתובבים בשכונה, הפחד לצאת לרחוב.  אני מרגישה בחלום, שכשהוא ייגמר, אני אלך לקניון, אצא לבלות בעיר או אראה סרט לקולנוע, כמו שכל ילדה בת 17 רוצה לעשות. כשהוא ייגמר, אני אהיה מסוגלת לחייך ולהגיד בוקר טוב  למנקה הרחובות בעל החזות הערבית. כשהוא ייגמר, אז ילדים ירוצו לאוטו גלידה כמו תמיד, יחייכו למוכר ויבקשו קרטיב דובדבן. רק שייגמר, בבקשה.