"מקום שהמוות אופף אותו", מחנה ההשמדה מיידאנק © שיר אזרף

"אנחנו עם חופשי בארצינו, אנחנו חופשיים ושמחים ואין לנו מושג כמה"

חודש ניסן ובראשו חג הפסח הנמצא בפתחו, מסמל את החירות, החופש והשחרור של בני ישראל מעבדות מצרים. אני זכיתי לחוות את המסע לפולין רגע לפני החג הזה ולחוש את תחושת החירות, שלי ושלהם. במשך כל שנות המלחמה סבלו היהודים מייסורים נוראים, מרעב, צפיפות, מחלות, פרידות, גירושים, גטאות, עבודות פרך, מחנות השמדה ומוות. במהלך המסע, חווינו את תחושת החירות של אלו שהצליחו, בדרך נס, לצאת מהתופת, להשתקם, להקים מדינה ולנצח את הגרמנים.

יותר מזה, הרגשנו את החירות שלנו, איזה מזל יש לנו שנולדנו בתקופה הזאת, במדינה שלנו, שיש לנו שלטון משלנו. נכון, לא הכל פה מושלם, הבגרויות מעיקות, הטסטרים שובתים וקניית גלידה כבר הפכה להוצאה כלכלית רבת ערך. אבל כל אלו נשמעים כל כך שטותיים לעומת הסבל שלהם, של אחים שלנו, שאם היינו נולדים 70 שנה קודם אולי היינו עוברים את הדברים האיומים שהם חוו. כמה אנחנו צריכים להודות על מה שיש לנו, על המשפחה שלנו, על החברים, האוכל, המיטה, הפינה החמה לברוח אליה כשצריך.

"כמה גאווה הרגשתי כשאחזנו בדגל ישראל" © אילה אשר

כמה כיף לנו שיש לנו מדינה משלנו, כמה אני אוהבת אחרי המסע הזה את המדינה שלי, את העם שלי. כמה גאווה הרגשתי כשעמדנו שם במיידאנק, באושוויץ, יער יוספוף, בית הקברות בקילצה וכל אתר אחר שהיינו בו, עמדנו במעגל, אוחזות בדגלי ישראל ושרות את התקווה. אנחנו עם חופשי בארצינו. יש כאן פיגועים, קשה כאן לפעמים, אבל אנחנו חופשיים ושמחים ואין לנו מושג כמה.

"נולדנו לתוך ילדות שהיו בה שירים וצעצועים ולא מוות והרס"

"צעצועים, בובות ומשחקי ילדים מוצאים את עצמם נחים של משטח שיש גדול לצידם של אבני זיכרון ונרות, שבוכים על מותם של 45 ילדים שהילדות שלהם נלקחה ומצטרפים לעוד מיליון וחצי כאלו. מיליון וחצי ילדים שלא הייתה להם הזדמנות לצחוק, לשחק, לשיר ולרקוד. ואנחנו עומדות מולם, בוכות עליהן ולפתע כל כך מעריכות את הבובות, השירים, המשחקים וריקודים. את הילדות". / יום רביעי 4.6, מצבת ילדי קילצה.

"ילדים שהילדות שלהם נלקחה מהם", מצבת ילדי קילצה © שיר אזרף

 המסע הזה גרם לי להעריך כל דבר קטן בחיים, הוא גרם לי להבין עד כמה אנחנו מפונקים וילדותיים לפעמים. אין לנו בכלל זכות להתלונן. נולדנו לתוך ילדות שהיו בה שירים וצעצועים ולא מוות והרס. נולדנו לחיבוק הורינו, בבית חולים מקורה, עטופים ומוגנים. אנחנו זוכים לאכול כמו בני אדם, לישון כמו בני אדם ולחיות כמו בני אדם. 

"הבנתי גם כמה חשוב לזכור, להנציח ולא לשכוח"

"המקום שהיה גן המשחקים שלהם, העצים מהאחוריהם הם התחבאו, מקום הפיקניק הקבוע של הזוג מקצה הרחוב, היער אליו הלך הבחור הצעיר כשרצה קצת זמן לעצמו. המקום הזה, היער הזה, פיסת אדמה זרועת עצים גבוהים ודקים - הפך למקום המוות שלהם". / יום חמישי 7.4, יער יוספוף. 

"הרוע בעולם, הפך את המקום השליו הזה למקום של מוות והרס", יער יוספוף © שיר אזרף

 

אחד האתרים המרגשים וקשים יותר שהיינו בו, הוא דווקא זה שלא ראו בו כלום, היער ביוספוף, עיירה שלפני השואה כמעט כל תושביה היו יהודיים ונספתה, ביום אחד, בירי ביער הסמוך אליה. דווקא במקום הזה, הבנתי גם כמה חשוב לזכור, להנציח ולא לשכוח. בפסח, המצווה החשובה ביותר היא "והגדת לבניך", להעביר לדורות הבאים את הסיפור. במקום כמו יער, יכולים לקום המתכחשים ולהוכיח בקלות שלא היה שם כלום, כי הכל נראה שם כל כך רגיל. היה שם דייג פולני שניסה לדוג, השמש חיממה בנעימות והציפורים צייצו, במבט ראשון זה היה יכול להיות המקום הכי שליו בעולם. הרוע בעולם, הפך אותו למקום של מוות והרס, ותפקידינו - לזכור ולא לשכוח. 

"אני כל כך גאה וברת מזל להיות יהודייה, להיות החלום של מילוני יהודים בשואה"

"נחתנו לפני שעה קלה, חזרנו לבית, לישראל שלנו. האוויר כבר לא מחניק כמו שהיה שם, השמיים מרגישים פתוחים ומכילים. אני כל כך אוהבת המדינה שלי, פתאום כל ישראלי ברחוב נראה לי כמו אדם שאני כל כך אוהבת. אני חזרתי לבית שלי, למשפחה שלי, לאוכל המוכר, למזג האוויר הנעים, חזרתי לחיים הנורמלים שלי. הם לא ועליי לזכור את זה, תמיד. אני כל כך גאה וברת מזל להיות יהודייה, להיות ישראלית, להיות החלום של מילוני יהודים בשואה". / יום שני 11.4, ירושלים, ישראל.

"חזרתי לבית שלי", המקום בו סיימנו את המסע - תצפית על ירושלים. © שיר אזרף