ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אפריל 2015.

ישבתי בבית, צפיתי בטלויזיה בטקס הממלכתי מיד ושם, שמעתי את סיפורי הניצולים שהדליקו את המשואות וכאב לי. אבל כאב מוזר, כאב שמבין, כאב שכועס, אבל לא כאב שמעכל. לאורך כל היום ובמהלך הטקס בבית הספר תהיתי לעצמי למה אני לא מצליח להכיל את כל הסיפורים, למה כואב לי אבל לא באמת כואב לי, תחושה מוזרה שאין באמת דרך להסביר. כשחזרתי הביתה מביה״ס חיפשתי בין המדפים את עבודת השורשים שעשיתי על סבא רבא שלי ז״ל אי שם בכיתה ו׳ וקראתי את סיפורו ממחנה אושוויץ שם איבד את אשתו הראשונה וששת ילדיו אבל עדיין, לא באמת קלטתי את הזוועות. כמה שבועות אחר כך התחילו לדבר איתנו בביה״ס על המסע לפולין. תהיתי לעצמי האם באמת כדאי לי לנסוע כי הרי ידעתי שעד היום הסיפורים לא באמת הצליחו לחדור אליי ולזעזע אותי כמו שהייתי רוצה שיכאב לי בגללם.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• משמרים את זיכרון השואה והגבורה: "מרד של תקווה"
• "קשה להתחבר ליום הזה כמו פעם" בן רביד בטור על השואה
• הקשר של אלכס ובני הנוער:"בכל ביקור הוא מאוד הודה לנו"

המסע שלי לפולין, אוקטובר 2015.

אז כן, החלטתי לצאת למסע. עליתי על המטוס בידיעה שאני רוצה לחזור עם תחושות אחרות. ידעתי שאני לא אתן לאגו שלי לחסום לי את הרגש במהלך המסע ואתן לרגשות לצאת כמו שצריך. והרגשות יצאו כמו שלא ציפיתי, אך קיוויתי. המחנה הראשון בו ביקרנו היה מיידנאק. מפחיד היה לראות את גודל השטח של המחנה הזה, לראות את גדלי התאים ולקלוט את כמות האנשים שהצטופפו בכל תא ותא. אני זוכר את הרגע בו נכנסנו לחדר קטן וחנוק בו עד היום נותרו סימני הציקלון B על הקירות. הסתובבנו עם דגל ישראל מונף בגאווה ושרנו את שירת ״התקווה״ כמו שמעולם לא התרגשתי לשיר אותה.

במהלך המסע ביקרנו בעוד כמה וכמה מקומות קשים מנשוא שצמררו וריגשו אותי לא פחות אך אחד נוסף הזכור לי יותר מכולם הוא הביקור ביער הילדים. זה היה ביום שישי בצהריים, מעט זמן לפני כניסת השבת. ראינו את הבורות בהם נהרגו כל כך הרבה ילדים וצמרמרת עברה בין כולנו. שיא הביקור הגיע כשקיבלנו מידי המחנך מכתב שהוכן מראש מהמשפחה שנותרה בישראל. מעבר לעובדה שהמכתב היה מרגש ברמה שלא תתואר, הוא שינה אצלי בין רגע המון פרופורציות. הבנתי כמה זכיתי במשפחה שלי, כמה כלום בעולם הזה לא מובן מאליו וכמה רוע היה בחיילי המלחמה ההיא, שפירקו משפחות על ימין ועל שמאל בלי אף טיפת חמלה.

ינואר 2016.

בכל יום שעובר מאז המסע המדהים ההוא אני לומד להעריך בכל יום את החיים מחדש. להעריך את מה שיש לי, את המשפחה שלי, את החברים שלי, את כל מי שסביבי. בימים אלה אני מתחיל יחד עם חבריי לבימת הנוער העירונית ברחובות לעבוד על הפקת סוף השנה שלנו. אחרי המון התלבטויות בחרנו להעלות את המחזה ״אדם בן כלב״ המבוסס על ספרו של יורם קניוק. מדובר במחזה קשה המספר על אדם שטיין אשר עד לפתחה של המלחמה הארורה ההיא היה מנהל את הקרקס הגדול של ברלין ובמהלך המלחמה שימש ככלבו של מפקד המחנה. במהלך המלחמה מוטלת עליו המשימה הנוראה מכל - לשעשע את הנידונים למוות בדרכם האחרונה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מאי 2016.

ביום השואה הזה הלכתי לצפות בטקס העירוני וסוף כל סוף, התרגשתי. שמעתי את סיפורם של כל אחד מהניצולים שהדליק נר בטקס ובעקבות, ואולי בזכות המסע, הבנתי הכל. אבל לא אותה הבנה כמו בשנה שעברה, אלא הבנה שונה לחלוטין. הבנה שכללה התרגשות וכעס על כל אשר קרה שם, במיוחד אחרי שהייתי שם, בדיוק באותם המקומות המתוארים, אותם המקומות בהם קרו הזוועות. יום השואה הזה מרגיש אחרת לגמרי. הוא מרגיש אחרת כי אני מרגיש אותו הרבה יותר משאי פעם הרגשתי, בזכות המסע וגם בזכות העובדה שהערב בשעה 20:30, בצאתו של היום הקשה מנשוא הזה, יזרום הקהל אל האולם בכדי לצפות בי ובחבריי בהצגת הבכורה של ״אדם בן כלב״.

זה לא עוד יום שואה רגיל, זה יום שמנקז לתוכו עוד כל כך הרבה מישורים ומובנים רגשיים. בחודשים האחרונים עבדנו שעות על גבי שעות על המחזה שנעלה הערב. יחד עם בן יוסיפוביץ׳ הבמאי ועוזרת הבמאי יובל ריטש, ניתחנו אותו מכל זוית אפשרית בכדי שנצליח להעביר אותו לקהל בצורה הטובה, המרגשת, והאמת - גם ה״מזעזעת״ ביותר. כי אין מה לעשות, כזו היא המלחמה הזאת - מזעזעת. בכל החודשים האחרונים של העבודה עברתי תהליך משמעותי. ב״אדם בן כלב״ אני מגלם את דמותו של ארתור פיין, אדם יהודי אשר במלחמה איבד את אשתו אשר הלכה אל מותה לנגד עיניו. כל חייו מאותו הרגע נועדו בשביל מטרה אחת - להגשים את מטרתה של אשתו, להגיע אל ארץ ישראל. בישראל נמצא ארתור בבית המשוגעים לצידו של אדם. מאז אותו היום בו שתק ולא עשה דבר כשאשתו נהרגה לנגד עיניי - הוא רק עסוק בלמחות על כל דבר כדי שחלילה לא יקרה שוב דבר נורא והוא ישתוק. באחת התמונות בהצגה אומר ארתור כי הוא עוד יחזור כדי לנקום בחיילים מפולין שאחראים לזוועות הנוראים ההם. נקמה שאני בטוח שברחבי העולם יש עוד מאות אלפי ניצולים אשר היו רוצים לנקום אותה.

הסיפור של ארתור הוא אמנם קשה ומרגיש כמו לא מהעולם הזה, אבל אני בטוח, בצער רב, שסיפורים דומים לשלו עדיין קיימים. אנשים כמוהו, שראו את הקרובים להם מכל נלקחים לנגד עיניהם בצורה כה מחרידה, עדיין איתנו, והם כאן כדי לספר לנו את הסיפור שלהם. ביום השואה הזה, אחרי שעברתי מסע שניסה להסביר לי מעט ממה שקרה שם, אחרי שניסיתי להיכנס אל דמותו של אחד מן המיליונים שהיו במלחמה הארורה הזו - אני מרגיש אחרת. אני כאן כדי לשמוע, כדי להבין, כדי לכעוס וכמו שאעשה בימים הקרובים על הבמה - גם למחות. כי אולי זו רק דמות, אבל באיזשהו מקום בעולם, ישנו גם אדם כמו ארתור, אולי אפילו יותר מאדם אחד, אולי אפילו עשרות כמוהו. אנחנו כאן בשביל כל אלה שחוו את הזוועות האלה, זוועות דומים לשל ארתור ונוראים אף יותר, אלה ששרדו ואלה שלא. היום הזה הוא לכבודם ולזכרם. כי אסור, פשוט אסור לנו לשכוח אותם.