כשאני הולכת ברחוב, הרבה אנשים מעיפים עליי מבט. ולא, זה לא בגלל שאני בעלת יופי מיוחד, לבושה שונה או עם קרן גדולה של חד קרן באמצע המצח. כל מה שמביטים בו הוא העובדה שאני, עמודים ועצים חברים טובים מאוד. אה, וכמובן העובדה שיש לי תעודת עיוור, אבל זה לא באמת מפריע לי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• summer_ bakikar#: ראיון עם המרצים הצעירים
• יום האחדות: חבריו של הדר גולדין ז"ל ביוזמה מדהימה
• מפלז'ר לביזנס: הכירו את ליהי לבנון והעוגות

 קוראים לי רוני אוחיון, אני תלמידת כיתה י"א בבאר שבע, בת שבע עשרה, ספורטאית פראלימפית בנבחרת ישראל נשים בכדור שער והולכת לייצג, יחד עם קבוצתי, את ישראל באולימפיאדה הפראלימפית בריו. כדור שער זהו ספורט פראלימפי לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, ובו ישנן שתי שלשות של שחקנים השמים משקפות סגורות כדי להשוות תנאים. המשחק משוחק במגרש דומה לזה של כדורעף עם סימונים בולטים עליו, שער של תשעה מטרים שצריך להגן עליו וכדור עם פעמונים בתוכו שאותו צריך לגלגל לקבוצה הנגדית ולנסות להבקיע.

להיות ספורטאית ללא ראייה:

בכל פעם שאני נפגשת עם אנשים הם שואלים אותי מה זאת אומרת להיות ספורטאית ולא לראות? איך זה מסתדר? 
אגיד לכם משהו - להיות ספורטאית ללא ראייה זה הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים.

להיות ספורטאית, זה קודם כל לדעת להתגבר מעל כל מכשול, לדעת שהמטרה שלך היא החשובה, להצליח בגדול והראייה זה רק סעיף קטן, מכשול, שאת צריכה להיות מעליו.
להיות ספורטאית, זה לדעת לקבל את המגבלות והגבולות שלך בהבנה, לפעול בתוכם, לפרוץ אותם וליצור גבולות  חדשים. זה לחשוב כמה הקבוצה שלך חשובה ולעשות הכי טוב למענה. 
להיות ספורטאית, לפני כל הגדרה אחרת, זו אישיות. זה לדעת שאת מייצגת קהילה שלמה מאחוריך, מדינה, עיר, משפחה, תרבות, אופי. זה לתת 200% באימונים ולעשות את המקסימום שאת יכולה ועל המגרש לעשות מעבר לגבולות המקסימום. לעשות את הבלתי אפשרי. 
להיות ספורטאית פראלימפית, עם נכות כלשהי, בין אם את נכה או עיוורת, זה לא שונה מספורטאי/ת רגיל/ה. אותם אימוני כוח בחדר כושר, אותה כמות זיעה והתשה של הגוף עד שאת לא יכולה יותר. אותה הרגשת סיפוק אדירה מכל אימון או משחק. אותו הלחץ לפני כל משחק והחיוך האדיר והאושר כשאתה מנצח בגלל גול שהבקעת עם כדור. 
להיות ספורטאית ולא לראות, זה כלל לא שונה מלהיות ספורטאית ולראות. אני עושה הכל, פשוט בלי לראות.

"מגבלות לא באמת מגבילות אותך"

אני זוכרת את הרגע שנפל לי האסימון שמגבלות לא באמת מגבילות אותך אלא רק מעצימות ומחשלות אותך.
הרגע הזה קרה בטורניר בפינלנד בו נכנסתי בפעם ראשונה כחלק מההרכב במשחק נגד טורקיה. לא האמנתי שאני עולה נגד אחת מהנבחרות הכי חזקות בעולם. אבל עליתי, בלחץ עצום, עם ידיעה שיש לי המון טעויות בהגנה ושאני חדשה עדיין בנבחרת. רק שנתיים בערך. אבל עשיתי את המקסימום, ספגתי שני גולים ובעוד משחק נגדם גם ארבעה, אבל כל חוויה כזו מלמדת אותך לקח. גם עם הטעויות שלי בהגנה, זה מחשל ומכין אותך. זה מוריד מעט מן הלחץ כי את מכירה קצת יותר את הקבוצה. 

אותו הדבר עם מגבלה, כל חוויה שבה את לא מצליחה, מכינה אותך לאותה חוויה בדיוק בפעם הבאה, שאליה תהיי מוכנה ותדעי איך להתגבר על הקושי. יש המום ארגונים כמו "בית חינוך לעיוורים", "ההתאחדות לספורט נכים", ''בית הלוחם" ועוד שתומכים בכל הנכים ודוחפים את כל הספורטאים  - "מעל המגבלות ומעבר לגבולות". משפט שיכול להתייחס לכל אחד מאיתנו.

אמנם אני לא יכולה לעשות דברים מועטים, כמו לירות ברובה למטרה קטנה. אבל אני כן יכולה לזכות במדליות, לעבוד, ליזום, ליצור, לעשות הכל, כמו בת אדם. אני רוצה להציע לכם הצעה: תקחו לכם מטרה אחת ותנסו בכל דרך להגיע אליה, למקסם את עצמכם בכל דרך. כי אני, עם ראייה או בלעדיה, כבר בדרך למטרה שלי: לדחוף את עצמי מעבר לבלתי אפשרי.