ללמוד מחוץ לעיר זה לא פשוט. לחזור כל יום לעיר ולדעת שכל החברים שלך נשארים במרחק לא קטן ושאת לבד בעיר שלך, זה לא פשוט. אבל זאת הייתה החלטה שלי.

החלטתי ללמוד מחוץ לעיר בכיתה ח', בבית ספר שידעתי שיעניק לי את מה שאני צריכה ומחפשת ושאני אשמח לקום בבוקר ולהגיע אליו. מאז אני קמה באופן קבוע בשעה 5:30 בבוקר כדי להגיע לבית הספר, אני נוסעת בין שעה לשעה וחצי לבית הספר בפקקים וחוזרת בין שעה לשעה וחצי הביתה. בסך הכל אני נוסעת בערך שלוש שעות ביום.
היום אני כבר בתיכון, העומס גדל, העייפות גדלה והלחץ להספיק להכין שיעורים, ללמוד למבחנים ולבגרויות, לא להיות באפיסת כוחות מוחלטת, נהיה כבר כמעט בלתי אפשרי להתמודדות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

•  בחינת הבגרות בהיסטוריה תתאפשר עם ספר פתוח
• 24 החיות שיסכמו את חייכם
• על קו הזינוק: הכירו את משה בר/ששת

אומנם התרגלתי לקימה המוקדמת ולקחתי על עצמי את המסע היומיומי המטורף הזה, אבל זה בכלל לא פשוט. התהיות האינסופיות של האם האוטובוס יגיע היום? כמה ארוכים יהיו הפקקים? האם אני אצטרך לרוץ לכיתה כדי לא לאחר? ועוד אלפי דברים קטנים וגדולים, כמו להשיג אישור ללימודי חוץ, מסבכים לפעמים את הנסיעה והלימודים עד כדי כך שאני לא מבינה איך בכלל אני מגיעה בכל יום לבית הספר או לומדת בו.

© צילום פרטי

הקשיים של המרחק מתגלים ומקשים במיוחד כשאני רוצה להיפגש עם חברות בסופי שבוע ואין מי שיסיע אותי. אני תמיד צריכה לחפש אצל מי לישון, יש שבועות שאני בקושי נמצאת בבית. כשקובעים אירועים בבית הספר שהם מחוץ לשעות הלימודים המוח שלי ישר מתחיל לתכנן אצל מי אני אשן? או איך אשכנע את ההורים לקחת אותי בשעה מאוחרת? לפעמים אני לא מוצאת דרך להגיע ולחזור מאירוע חברתי ונאלצת לוותר עליו, זה חלום שלי לעבור לגור בעיר שבה אני לומדת, אך זה לא אפשרי, וזה קשה כל אירוע מחדש. זה היה הרבה יותר אם הייתי לומדת בעיר שלי והחברות היו במרחק הליכה.

אני לעולם לא אתחרט שהחלטתי ללמוד בבית הספר שלי, הוא העניק לי את מה שאף בית ספר אחר לא הצליח להעניק לי. ועדיין לפעמים אני חושבת האם כל הסבל הזה, העייפות התמידית וחוסר הזמן שגורם לי לתהות האם קיצרו את השעון, שווה?

והתשובה שלי היא תמיד כן, הוא שווה את זה. לא הייתי מוצאת את החברות הכי טובות שלי, לא הייתי מתפתחת ומשתנה כמו שהשתנתי, ולא הייתי מגלה על עצמי דברים, שבבית ספר אחר כנראה לא הייתי מגלה.

© צילום פרטי

בלי כל המסע המטורף הזה לא הייתי זוכה לפגוש הרבה אנשים מצחיקים בדרכים, נשים עם אייפון שנראה להן כמו חללית, שכנים שלי מהרחוב בתחנות אוטובוס אקראיות, בנים חמודים, אפילו פיתחתי את כישורי כתיבת השירים הצולעים שלי בנסיעות. זוג זקנים לא היה פונה אליי באנגלית רק כי אני קוראת ספר באנגלית, ולבסוף יתברר שהם כמוני יודעים לדבר רוסית. החוויות המצחיקות שמעלות לי בתוך כל הנסיעות האלו חיוך על הפנים, לא היו קורות אם לא הייתי מבלה את רוב זמני באוטובוס. כל הטרראם הזה שנקרא תחבורה ציבורית הוסיף צד חיובי לתוך הקשיים.

אין לי הקלות בלימודים ואני לא מחפשת אותן. אני החלטתי ואני עומדת מאחוריי החלטותיי ומצליחה לנווט בין האירועים, השיעורים והמנוחה. יש תקופות טובות וקלות יותר ויש תקופות קשות שבהן הכל נראה שחור, ואני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לזה. התמיכה מהמשפחה והחברות עוזרות, אבל בסופו של היום הכל תלוי בי וברצון שלי, והרצון שלי לא קטן.

ללמוד מחוץ לעיר לא מתאים לכל אחת ואחד, זה לימד אותי על היכולות שלי המון, וגרם להבין כמה מרחק של 20 דקות בסך הכל הוא ענקי. למדתי כמה התחבורה הציבורית בארץ בחיתולים וצריכה להתפתח. הבנתי  כמה אני חזקה, שאני כבר שלוש שנים, ועכשיו מתחילה את השנה הרביעית שורדת את המסע היומיומי המטורף הזה.