דיסתימיה היא הפרעת מצב רוח שמאופיינת במצב רוח דכאוני או מדוכדך למשך זמן של מעל שנתיים. חרדה חברתית בנוסף כמובן נובעת מחרדה באופן כללי, ומתאפיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או ביצוע פעולות מסוימות בציבור, משתי תופעות אלו המון בני נוער סובלים ומאובחנים בהן, וכמוהם, גם אני. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• למען חולי הסרטן: עשרות אנשים לקחו חלק באירוע ההתרמה
• מדריך: איך לקרוע את אילת ועוד לחזור עם כסף בכיס?
• בגלל הסופה: כריש ברחובות אוסטרליה
  

כשאיבחנו לי את ה"דיסתימיה" ובמקביל אליה את ה"חרדה החברתית", מיד נכנסתי לויקיפדיה וניסיתי לחפש את ההגדרות של ההפרעות, כי לא הבנתי עד הסוף מה משמעותן. כל אחד יכול להיכנס לויקיפדיה ולקרוא על ההפרעות האלה, אבל מעטים חווים אותן בצורה נפשית. זה נכון שהמון בני נוער חשים שהם זרים לסביבה, מדוכדכים או חסרי ביטחון עצמי, אבל החוויה של אנשים דיסתימיים ובעלי חרדה חברתית הרבה יותר קיצונית וקשה מבחינת הרגש. אצלי החוויה של ההפרעות מתבטאת בדרכים שונות.

קשה לי למצוא את עצמי במצבים חברתיים שונים. אם זה ביציאות, שיחות או בילויים, אפילו בקבוצות בווצאפ אני לא כותבת. כשאני רואה שהמעגל החברתי בו אני נמצאת לא מתייחס אליי, מיד אני חושבת שהוא מתעלם ממני ושאני לא צריכה להיות נוכחת יותר. עוטפים אותי רגשות קיצוניים של דכדוך, בדידות וחוסר אונים. אני כל כך מפחדת מהצורה בה החברה תופסת אותי, שאני מעדיפה שלא תתפוס אותי בכלל. אני מרחיקה את עצמי ממקרים בהם אני עלולה להישאר לבד בתוך חברת אנשים, ונשארת לבד בחברת עצמי, במקום הבטוח מבחינתי. זה קורה כי החרדה החברתית נועדה בעצם "להגן" עליי מפגיעות במצבים חברתיים, וכדי לבצע את המשימה שלה היא בונה סביבי חומות הגנה, שמובדדות אותי מהחברה.

בעבר, הייתי נכנעת לחומות. בבית הספר היסודי, הייתי חווה יחס משפיל ומזלזל מצד ה"בנות המקובלות", שגרמו לי לרצות להימחק מעל פני בית הספר, ואולי אפילו מעל פני האדמה. כל הזמן הייתי נחשפת לאמירות ולמעשים שנועדו להרחיק אותי מהקבוצה שלהן, ותמיד הייתי מוצאת את עצמי, איך לא - לבד.

גם בחטיבה לא הצלחתי להשתלב. תמיד הייתי נותרת בודדה ועצובה. הייתי בטוחה שלא מגיע לי להיות חלק מן החברה, בגלל שאני "עוף מוזר", ושנאתי את עצמי. הייתי בטוחה שאני לא בסדר, שהבעיה היא בי. גם אם בסופו של דבר היו לי חברות, תמיד הייתי חיה בחשש שגם הן ינטשו אותי, ושאיתן או בלעדיהן, אני אשאר לבד. המצב הזה תמיד היה קיים בתוך הראש שלי, כך שאם הוא יקרה בסופו של דבר אני אהיה מוכנה ולא מופתעת.

אמנם החומות נועדו כדי להגן עליי, אבל חוץ מלהרוס את המצב החברתי שלי הן הורסות לי גם את מצב הרוח ומצב הנפש, וגורמות לדיסתימיה. לרוב, יש בי הרגשה מציקה של דכדוך ועצבות, ואני לא מצליחה להנות משום דבר עד הסוף. זה לא אומר שאני לא מסוגלת להרגיש הנאה ושמחה בכלל, העניין הוא שאני תמיד מרגישה שמשהו חוסם את האושר שלי. לעיתים, אני מרגישה גם שההנאה שלי נתפסת כ"אסורה" ומוזרה בעיני אחרים. בגלל זה אני מנסה להסתיר את עצמי, בגלל שאני מודעת לחלוטין לחסרונותיי, ושמה לב אליהם בצורה קיצונית. בעקבות זאת, אני מסתובבת עם תחושה תמידית שעשיתי משהו לא בסדר.

בעצם, החרדה החברתית גורמת לדיסתימיה, והדיסתימיה גורמת לחרדה החברתית. שתי ההפרעות חיות בתוכי בהרמוניה, אבל אני ממש לא חיה איתן כך. בגללן אני נדחקת תמיד לצד, ככבשה שחורה בעדר כבשים לבנות. בגללן המחשבות המטרידות, הכואבות והאובססיביות טורפות את מוחי וגורמות לי לדיכאון, לתסכול ולצער.

אבל במלחמה כמו במלחמה, שני הצדדים נלחמים. כמו ששתי ההפרעות נלחמות בי ובמצבי החברתי והנפשי, גם אני נלחמת בהן. ברגשות המגעילים שהן גורמות לי אני נלחמת בדמעות, מוציאה כמה שיותר דרך העיניים. בכי משחרר, ששוטף את כל הלכלוך ממני. ובנוסף - אני מדברת. כל הזמן מדברת, משחררת, מוציאה ופורקת. זועקת לעזרה, לתמיכה או להקשבה.

עוד דבר שעוזר לי זו המודעות להפרעות שמסייעת לי במלחמה. אני מנסה בכל כוחי להצטרף למעגלים החברתיים שסובבים אותי, גם אם המחשבות הטורדניות עוצרות בעדי. היום אני הרבה יותר מודעת לעצמי וליתרונות שלי, ומנסה להקיף את עצמי בדברים שעושים לי טוב. בשל כך, הביטחון העצמי שלי לא מפסיק לעלות.

אני יודעת שהבעיה היא לא בי, גם אם אני לא מרגישה זאת. אני יודעת שיש בי את הכח לבלוט ולהיות מי שאני רוצה להיות, גם אם משהו מושך אותי בחבלים. ובכל זאת - זה ממש לא קל. זה מסובך, קשה, מעצבן, מתיש, תופס חלק ענק בחיים שלי ודורש ממני כוחות נפשיים רבים. אבל זה מה שיש לי, ואני מוכרחה להתמודד עם זה. ואני עוטפת את עצמי באהבה כי מגיע לי. אני עובדת קשה, מאוד קשה, ויודעת שלא בחרתי שתהיה בי ההפרעה הזו. אני כן יכולה לבחור להתמודד. ואני רוצה, צריכה ומצליחה לעשות זאת.