על פי נתונים שהתפרסמו באמצעי התקשורת בימים האחרונים, כ-11.5 אלף תלמידים העתיקו בבחינות הבגרות. לדעתי, זו תעודת עניות לחברה שלנו. לא, אני לא מדברת על התלמידים. על אף שמשרד החינוך ניסה להיאבק בתופעת ההעתקות במהלך השנים האחרונות והשקיע בכך תקציב, התוצאות לא נראות בשטח. 

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מותשים? המשפטים שיעוררו בכם מוטיבציה מחדש
• אמ;לק: המדליה שהחזירה את אורי ששון לצמרת
• באנו לעזרת חבר: לילי וסאליבן מחכים לכם
  

יש רגע אחד שאני בחיים לא אשכח. הייתי בת 16, למדתי למבחן במקצוע שהייתי חלשה בו, למדתי אליו כמו שלא למדתי בחיים. שיננתי את החומר ברמה שיכולתי להקיא אותו. עניתי על כל שאלות הבגרות באינטרנט ואפילו כתבתי כמה בעצמי, רק ליתר ביטחון. ניגשתי למבחן. בטוחה, שמחה. יצאתי מהמבחן חצי שעה לפני הזמן, הרגשתי הקלה מטורפת והייתי כל כך גאה בעצמי. הצלחתי!

מספר שבועות לאחר מכן, כשהמורה חילקה בחזרה את המבחנים, היא ביקשה ממני לבוא הצידה ושאלה אותי שאלות מוזרות. "עשית את המבחן לבד?", "למדת לקראת המבחן?", "אני מופתעת מאוד מהציון שלך". לרגע לא הבנתי את מהות השאלות, פתאום נפל לי האסימון והעיניים שלי התמלאו בדמעות. ניסיתי למצוא את המילים לענות, אך מחשבות מטרידות העסיקו אותי - "למה היא לא מאמינה לי? למה היא לא העלתה בדעתה אפשרות שאני קרעתי את עצמי והצלחתי בזכות עצמי לקבל ציון טוב במבחן? לאן האמון נעלם בכזו קלות?".

"לאן האמון נעלם בכזו קלות?" © צילום פרטי

אומרים שאמון הוא כמו נייר ושהאמון נשבר הוא כמו נייר שמתקמט. כמה שננסה להחליק את הדף בחזרה, הוא לא יהיה חלק כמו בהתחלה. כך גם האמון. מספיקה חוויה אחת, לתלמיד אחד, רגע אחד כדי לאבד את האמון שלו במערכת. לכל תלמיד יש חוזה בלתי כתוב עם המורה שלו - התלמיד מאמין במורה והמורה מאמין בתלמיד. אבל ברגע שאחד הצדדים מפר את החוזה - הקושי מתחיל. החוזה שלי עם המערכת כמעט נקרע עד שלמזלי מורות אחרות הוכיחו לי שאפשר אחרת. הן האמינו בי והאמינו לי, אך הייתי ממש שנייה לפני, שנייה לפני שהחוזה מופר ונשברים הכלים. אני ברת מזל וזכיתי לחוויות מתקנות.

אבל מה אם אותו מקרה קרה לתלמיד אחר שלא היה בר מזל כמוני? מספיקה מורה אחת שלא האמינה בו והוא יחליט שדי, זהו! נמאס. למה לו לא להעתיק? הרי ממילא יחשדו. תארו לעצמכם איך זה מרגיש כשאתם כותבים מבחן ויושב מולכם אדם שהתפקיד שלו זה לבדוק שאתם לא מעתיקים. חשבו על זה רגע, כמה הזוי הדבר הזה. זה כמו שתהיו מוכרים בחנות ויישב מולכם אדם שתפקידו יהיה לבדוק שאתם לא גונבים כסף מהקופה, או שתשבו במשרדכם וישב מולכם אדם שתפקידו לוודא שאתם לא עושים דבר אסור. אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת, אבל דרך השלילה - "אני רוצה לבדוק שאתה לא", לטעמי נותנת יותר לגיטימציה לכן.

"אולי זה קשור למכונת השינון?" © צילום פרטי

אולי זה בכלל לא קשור לאמון? אולי זה קשור למכונת השינון שהמערכת הפכה אותנו? אולי אם אותו התלמיד שהעתיק בהיסטוריה היה מבין את החומר ולא רק משנן שנים ועובדות, לא היה לו צורך להעתיק? ואולי זה בכלל קשור ליצר הסקרנות שנבלע בין ספרי הלימוד? אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אין ילד שרוצה באמת להעתיק. ככה אני מאמינה. יש תלמיד שנמאס לו. נמאס לו שלא מאמינים בו, שלא מעניינים אותו, שלא מלמדים אותו באמת.

את המחברות שווה כבר לזרוק לפח, כי ממילא אם ננסה להחליק אותן הן יישארו מקומטות. אולי זה סימן שצריך שנפתח דף חדש. נשכתב את החוזה, נבין את החומר ולא רק נשנן, כי מכונת השינון החלידה מזמן. הגיע הזמן לשינוי. לחומר מעניין, לצורת לימוד שתגרום לנו לרצות להקשיב, לרצות לדעת. בתור מדריכה במד"א תמיד הקסים אותי הרצון של החניכים לדעת את החומר ברמה כל כך גבוהה. לא כי הם חייבים, לא מוכרחים, כי הם וגם אני, רוצים באמת להבין את החומר. זה החומר שאני הכי זוכרת עד היום, כי הוא היה רלוונטי בשבילי, מעניין וחשוב.

"זה החומר שאני הכי זוכרת עד היום" © צילום פרטי

דרך ארץ קדמה לתורה, והחינוך לאמון ולמוסריות בעיניי חשוב בהרבה מהידע שתלמידי ישראל יצברו במקצועות הלימוד. אנחנו דור אחר, חייבים להבין. דור שכל הידע שבעולם נמצא במרחק נגיעה ממנו. דור שרוצה ליצור, דור יצירתי, שמחפש משהו חדש, מעניין, רלוונטי וחשוב. כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו. לא מילוני שקלים, לא מלחמות, אדם אחד.