14 בפברואר 2018, יום רביעי, שעות אחר הצהריים המאוחרות. היום הזה מתחיל בדיוק כמו כל יום אחר. אתם קמים מוקדם בבוקר, מתעדכנים קצת ברשתות החברתיות תוך כדי צחצוח השיניים, דוחפים עט או שניים ועוד כמה מחברות וספרים אל הילקוט, מנשנשים משהו קטן, מתלבשים, נועלים, מסתרקים - מבט אחרון במראה, ויוצאים אל בית הספר. אתם כמעט מאחרים, אך מספיקים להגיע בדיוק כשהצלצול מהדהד ברחבי בית הספר ומורה לכל התלמידים להיכנס לשיעור הראשון. אתם ממהרים דרך השער הגדול, מהנהנים בחיוך אל השומר שמאחל לכם "בוקר טוב" נכנסים שוב, כמו תמיד, אל המקום המוכר, כמעט כמו כף ידכם, בו ביליתם כבר מספר שנים טובות. אתם מחבקים את החברים הטובים, נכנסים אל הכיתה המוכרת, רואים את המורים הרגילים ומתחילים ללמוד. עד כה הכל מתנהל כשורה, הכל רגיל, אותו הדבר. השיעור נגמר, מגיעה ההפסקה, אחריה שיעור נוסף, יש מבדק, התלמידים משמיעים קצת מחאות אך לאחר מכן מיד מודים בתבוסה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• דרגו: הפורים של הספורטאים הגדולים
• ביקור נסיכותי: הנסיך וויליאם יגיע לישראל בקיץ
• החממה: בית הספר שמוליד מהנדסות צעירות
  

לפתע אזעקת האש נשמעת, מגיעה משום מקום ומפתיעה אתכם. אתם נבהלים, מסתכלים לצדדים ולא מבינים מה קורה. אך אתם לא נכנסים לפאניקה, מקשיבים להוראות המורה ויוצאים במהירות מהכיתה. אתם כבר יודעים איך להתנהל במצב של שריפה, הרי תורגלתם לכך היטב בכל תרגילי ההכנה שבוצעו קודם לכן. פתאום, מיד לאחר שדלת הכיתה נסגרת אחריכם, עשן ממלא את חלל המסדרון. כל האזור הסגור נצבע בלבן וקשה לכם לנשום. אתם ממצמצים שוב ושוב בעיניכם, מנסים לראות מבעד למסך העשן. ילדים מתחילים לצעוק, לדחוף, לחפש דרך מילוט. ואז נשמעות היריות. קולות נפץ חזקים מחרישים את אוזניכם ואתם מביטים לצדדים בחוסר אונים, לא יודעים מה קורה, מה עליכם לעשות. הצרחות מתחזקות, הפחד מתעצם, יש בלאגן.

"הצרחות מתחזקות, הפחד מתעצם" © fotolia

אתם מביטים הצידה, רואים את חבריכם לכיתה בוכים, צועקים, משתטחים על הרצפה, רצים לכל כיוון פנוי ובעיקר מנסים לברוח מהמלכודת אליה נקלעו. צוות המורים נבהל אף הוא, הרי לא הוסמך לפעולה בסיטואציה כמו זו. העשן פוחת ולאט לאט אתם מתחילים לראות בבירור את המתרחש סביבכם ומבינים את הגרוע מכל. הגופות השרועות על הרצפה הם אינם תלמידים או מורים המשתטחים על הקרקע, מנסים להגן על עצמם. הגופות השרועות על הרצפה כבר לא בין החיים, כולם מתים. תוך שניות ספורות עיניכם מצליחות לאתר את האדם אשר מחזיק באקדח, זה שהתחיל בכל העניין ואתם לא מאמינים למראה עיניכם; אותו האדם הוא חברכם לכיתה, תלמיד שהיא בעבר בבית הספר שלכם. הוא אחד מכם.

זהו הסיוט האיום אשר התעורר לחיים עבור תלמידי תיכון "מרג'ורי סטונמן דאגלס", בעיר פארקלנד, הנמצאת בדרום פלורידה. כ-17 אנשים נרצחו, תלמידים ומורים כאחד, באירוע הטבח שנחשב לקטלני ביותר שהתרחש בבית ספר תיכון בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית. היורה, שזוהה מאוחר יותר על ידי המשטרה, הוא ניקולס קרוז - צעיר בן 19, תלמיד לשעבר בבית הספר, שסולק ממנו בשל בעיות משמעת.

לפני כשבוע נפגש נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, עם שורדי הטבח שהתרחש כשבועיים קודם לכן באותו התיכון בפלורידה וגם עם משפחות הקורבנות. במפגש העלה טראמפ את האפשרות שמורי בית הספר יעברו הכשרה מיוחדת בכלי נשק כדי שיוכלו למנוע בעתיד אירועים דומים. הנשיא ה- 45 אף הציע את האפשרות שבתי הספר יפסיקו להיות אזורים ללא כלי נשק, וכי לאחר סיום האימונים המיוחדים - מורי בית הספר יקבלו רישיונות לשאת נשק שיהיה מוסתר היטב על גופם, וכך יוכלו להגיב במהירות אל מול היורה.

אירוע הטבח בפלורידה © gettyimages

האירוע המדובר זעזע אותי מכל הבחינות. איך ייתכן שבית הספר, המקום החינוכי שאמור להקנות לתלמידים ידע, לעצב את דמותם ואת דעותיהם ובו בזמן להוות עבורם "בית שני" - הופך לשדה מוקשים של ממש? כיצד המקום הבטוח שלהם, בו הם אמורים להרגיש מוגנים ובטוחים, הופך לשדה קרב בו נשפכים דמים?
שאלה נוספת שממשיכה לקונן בי, גם לאחר חלוף שבועיים, היא איך נער צעיר, בן 19 בלבד, מביא את עצמו למצב בו הוא מחליט לרצוח תלמידים שלמדו יחד איתו בבית הספר ומורים שלימדו אותו בעבר? כיצד הוא מצליח להשתיק את מצפונו ולנתק כל טיפת רגש מעצמו – עד למצב של הריגת חפים מפשע, אנשים תמימים שלא עשו לו דבר? אני לא מצליחה להבין, אפילו לא מתקרבת לטיפה של הבנה, מה חשב אותו הנער - ניקולס קרוז, בשש הדקות בהן ביצע את מעשי הטבח הנוראיים הללו. כולי תקווה שלעולם גם לא אצליח להבין.

אך למרות כל הכעס, הבלבול וחוסר האונים שמתעוררים בי כתוצאה מהמחשבה על האירוע הנורא, דבר אחד אני יודעת - "דיבורים אינם נחשבים, עדיף לראות מעשים". לפי דעתי, הצעתו של טראמפ היא הצעה מעשית ופרקטית, שבסופו של דבר תניב תוצאות ותגרום לשינוי, לפחות עד שישונה החוק בארצות הברית, שמקנה את האפשרות לרכוש נשק ללא רישיון לכל מי שרק חפץ בכך. 

אומנם בהתחלה ההצעה מעט מרתיעה ומעלה חששות ותהיות באשר לסיכויי הצלחתה. גם בעיניי בית הספר נתפס כמקום בטוח, מוגן, ללא סכנה או פחד. רק המחשבה על כלי נשק בבתי הספר ועל מורים חמושים מעוררת בי דחייה עזה. אך לאחר שאני שוקלת זאת שוב, ותוך כדי חושבת על אותם ילדים אומללים שנאלצו לחוות חוויה טראומטית ומפחידה כזו, וכעת בית הספר הוא אזור מסוכן, לא מוגן ובטח שגם לא בטוח עבורם - דעתי מתחילה להשתנות.

"הצעה מעשית ופרקטית" © Fotolia

ישנם מקומות, אשר בהם תחנת המשטרה הקרובה ביותר נמצאת במרחק של לפחות חצי שעה מהמקום. מדובר במצב אבסורדי לחלוטין - עד שהמשטרה תקבל את ההתרעה על התרחשות האירוע ואת פרטיו, עד שתצא מהתחנה, עד שתגיע למקום ועד שתגיב בהתאם יכולות לחלוף עשר דקות שלמות! כלומר, עשר דקות בהן היורה ימשיך במעשיו וירצח עוד חפים מפשע. מורים חמושים בכלי נשק יהוו אלטרנטיבה מהירה וזמינה יותר במקרים קיצוניים כמו אלו, בהם המשטרה מתעכבת וכל דקה שעוברת היא קריטית וחשובה, וכך ימוזערו ממדי האבידות משמעותית. 

אני מאמינה כי הימצאותם של מורים חמושים בבתי הספר תפסיק להציג את המוסד החינוכי כ"מטרה קלה" עבור תוקפים ותעורר הרתעה רבה יותר, וכך גם תמזער את התרחשותם של תרחישים נוספים מסוג זה. כפי שאמר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במפגש שנערך לאחרונה בבית הלבן: "אם הפחדנים האלה היו יודעים שבית הספר מאובטח היטב על ידי מקצוענים בעלי הכשרה נהדרת, אני חושב שהם לא היו נכנסים לבית הספר מלכתחילה".