אני מתיישבת לידה. היא, שרגילה לסחוט מחמאות מאולצות, ממשיכה ומספרת כמה היא לא טובה, לא חכמה ולא מוצלחת. יש בי דחף להגיד לה מה דעתי, לשקף לה. אבל אני יודעת שאין לי אומץ. היא מסתכלת עליי במבט שמרגיש מאיים כמו סכין, כדי שאגיד את מה שהיא רוצה לשמוע. אני מנסה לחשוב על דרך מתחמקת לצאת מהסיטואציה הזו בשלום מבלי להיות חסרת טקט, אך מוצאת את עצמי שוב נכנעת ואומרת "לא, את הילדה הכי מדהימה שפגשתי".

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• כמו חמצן: הדברים שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם
• חיית הקסמים: הכלבה שמרגיעה את הנוסעים בדרך לטיסה
• רונן ביטי יואשם מחר: על ביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית
  

אני תוהה למה לא אחת מרגיש לנו שלהיות פוליטיקלי קורקט עדיף על להיות אמיתי? משום שזו מוסכמה שעלינו לציית לה כדי להישאר חלק מ"כולם"? או שמא כי "לא נעים לנו" לעשות אחרת מהסובבים אותנו וללכת נגד הזרם, לבד?

 

לא אחת אני מבחינה בכך שבני הנוער בוחרים ללמוד פיזיקה, כדי שיחשבו שהם חכמים יותר, להגיד את האמת של מישהו אחר כדי לרצות אותו ולפעמים אף מוותרים על הערכים שחונכנו עליהם, על מנת להישאר מקובלים. אני מבחינה רק בבני נוער בודדים שאינם מצייתים למוסכמות האלו בכלל, ולצערי רובם מפסידים חברים רבים בדרך בטענה שהם "חסרי טקט", או לא מספיק חברותיים.

אומנם כולנו מודעים לעצמנו במידה זו או אחרת, אך תמיד יש את נקודות החולשה הללו שאיננו מודעים אליהן. כואב לי לראות קבוצת חברים יושבת בהפסקה, שבה מספיק אחד שלא מודע לעצמו או לסיטואציה, ובמקום להיות חברי אמת ולשקף לו כדי שיפעל אחרת להבא, הוא אוטומטית נהפך לבדיחת השנה מאחורי גבו, כי לא רוצים להגיד דבר שאולי יישמע לו כהערה או טענה. מאכזב אותי לחיות בסביבה, שבה אין יותר אמת אינדיבידואלית ונוצרה אמת אחת זהה לכולם, זו שלא מעוררת שינוי בקרב איש.

על אף שהבחירה הזו נתונה בידיים שלנו, נראה שכולנו עדיין חלק מכדור השלג הזה. אולי מפני שאנחנו מרצים אחרים, כדי להיות אישור להיות מרוצים מעצמנו, או אולי אנחנו למעשה כבולים רק לדבר אחד: "אם החברים מרוצים, כנראה שאנחנו עושים משהו נכון". אך אם להודות באמת - כולנו מבינים שזה הרבה מעבר לכך. הריצוי של החברה הוא ויתור על כל כך הרבה חלקים המרכיבים אותנו, את האופי שלנו ואת האמת שלנו. 

יחד עם זאת, אני מאמינה כי אי אפשר להפנות על כך אצבע מאשימה, שהרי הנורמות הללו הן חלק בלתי נפרד מן החברה שלנו והן לא אחת דווקא משחקות לטובה. אך עדיין, אני תוהה איך אפשר להשתחרר מהכבילה הזו ולהיות מחוברת לאמת הפנימית שלי.  אני מדמה את הגבול הדק הזה בין אמירת האמת שלי להתנהגות עם טקט לקו, כאשר השאיפה היא לדרוך בדיוק עליו ולא לזלוג לאף אחד מן הצדדים.

זו אף מטרה שהצבתי לעצמי באופן אישי. גם אם לא בכל רגע נתון הדעה שלי רלוונטית, כאשר ניתנת לי האפשרות לתת לאנשים לראות זווית הסתכלות מהצד - אקח אותה. מי יודע, אולי לעתים זה לא ישנה שום דבר ובפעמים אחרות, זה ישפיע על חיים של בן אדם. 

ברוח חג החירות, אני קוראת לכם להקשיב לעצמכם ולסביבה שלכם. הבינו מתי נכון לומר את האמת שלכם ומתי זה הזמן הנכון לשחרר. נסו לחשוב מה נכון לעשות עם כולם, מה עדיף לעשות עם אנשים בודדים, ויותר מכל  -שימו לב מתי אנו כובלים את עצמנו ומתי אנו באמת בני חורין.