כמו כל עונה קיצית או תקופה חורפית, גם את תקופת הבגרויות אפשר להרגיש, לא בעזרת טמפרטורה או אנשים עם שמיכה ושוקו חם, אלא דווקא בחלונות הבתים שמוגפים.

סקר פרוגי: 12 אחוז מהתלמידים מעתיקים במבחנים במתמטיקה

חלונותיהם מאות אלפי ילדים ונערים שמסתגרים עם עט ודפדפות ביד, ומשתדלים להוציא את המיטב שבהם במקצוע הכל כך מאיים.

ואני שואל את עצמי למה? למה צעירים, בגיל הנעורים שלהם, במקום ללמוד את מהות החיים, בעזרת מורים ומורי דרך, שיעזרו להם ללמד מה באמת מסתתר מאחורי הדלת של ראיון העבודה, או מה צריך לכתוב בקורות החיים שלכם, לומדים איך פותרים משוואה ריבועית, או במקרים הגרועים גם, איזו מילה במשפט השמיני היא אוגד?

הרי, בית הספר הוא שער לחיים, דרך סלולה שתביא אותנו להצלחות והישגים, אז למה אני כנער בן 17, שמתגייס בקרוב לצבא, ולאחר מכן מטייל ואז פותח את דרכי ללימודים שוב, או הישר לעבודה, צריך עכשיו לשבת בביתי? ובמקום ללמוד את מהות החיים, ולא בתיאוריה, אלה בצורה המעשית של העניין, צריך עכשיו למצוא את עצמי יושב עם עט ודף, מסכם לעצמי מוטיבים בספרות?

אם שואלים אותי בתור נער בן 17, אני חושב שבמקום לנסות ללמד אותי איך אני עכשיו פותר שטח מלבני, צריכים ללמד אותי איך להסתדר בחיים, איך להגשים את עצמי, כאדם מבוגר בקרוב, בעולם המודרני והטכנולוגי שלנו.

מה אני כבן אדם פרטי בתוך חברה שרצה ביום יום שלה לדברים החדשים והבאים והמתקדמים, מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב? מה אני יכול להביא לעולם? להמציא או לחדש לו?

ולכן אני אומר, כן. בגרויות צריכות להתקיים, לא משנה איך נהפוך את הנושא, מצידו או מהזווית האחרת שלו. אך יש לדאוג לעניין המעשי של העניין, כי בעוד כמה שנים אני בטוח שהבוס שלי ירצה שאכתוב לו כתבה, ואז אשב על שולחני בזמן שאני פותר לי מבחן בביולוגיה.