כשאני מדמיין את מערכת החינוך בעתיד, עולים לי בראש שני תרחישים קיצוניים אפשריים: באחד, התלמידים מגיעים לבית הספר ליום של למידה, למידה אמיתית. כותבים שירים, בונים רובוטים, פותרים בעיות, כל אחד ואהבותיו, רוכשים כלים לחיים והופכים לאנשים טובים יותר. בית הספר מצויד במיטב הטכנולוגיה, תוך שהוא משרת את הצרכים של התלמידים. הם מגיעים למקום של הבעה עצמית אינדיבידואלית ומגוון אנושי, שמתבטאים בהכל, החל בתחומי הלמידה שלהם וכלה בלבושם. בית הספר משרת את התלמידים, והם וההתפתחות שלהם נמצאים במרכז המודל החינוכי.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• العربية لغة صعبة؟ בדקו עד כמה אתם יודעים ערבית
• והדרת פני זקן: הצעירות שמכניסות אור לחיי הקשישים
• השבוע בעבר: האירוויזיון מגיע לעיר הקודש
  

בתרחיש השני שעולה לי לראש, מגיעים התלמידים לבית הספר בשעת אפס ועומדים לשירת התקווה. כולם לומדים את אותם המקצועות ומסיימים בדיוק באותה השעה. הם יושבים בכיתה בשורות ישרות וכותבים סיכומים על חשיבות הצניעות בתיאום מושלם, באותן המילים ובאותו האופן. התלמיד משרת את בית הספר, את המקום, ורצונו הוא לספק כבוד למוסד החינוכי. לא ללמוד, אלא לכבד.

תלמידי התיכון בבית הספר שאני לומד בו, הכפר הירוק, קיבלו לאחרונה הודעה, ובה נתבקשו להגיע בלבוש התואם את קוד הלבוש הבית ספרי, שהרי לבוש בית ספרי צריך להיות מכובד, על פי קוד הלבוש שמכבד את המקום שבו אנו לומדים.

אילוסטרציה © shutterstock

פעם חשבתי שבית הספר זה סתם מקום בעולם, שאנחנו באים לשם אך ורק כדי שאנחנו, התלמידים, נלמד, אבל כנראה שטעיתי. פינוקיו הפך לילד אמיתי, והמוסד הפך לגוף בעל רגשות, ומעכשיו חדר האוכל ייעלב אם ניכנס אליו במכנסיים קצרים מדי. בסדר. 

אז זאת הדרך? ככה אתה, בית הספר, רוצה לזכות בכבוד שלי? אני פונה אליך, בית הספר, כי כנראה שאתה גוף חי עכשיו. הדרך בעיניך לזכות בכבוד שלי היא להכריח אותי לכבד אותך? תאמין לי שהיית זוכה לכבוד שאתה רוצה אם היית נותן לי סיבות לכבד אותך. אם היית לי מוקד חינוכי שיספק לי דוגמה, שאוכל להסתכל עליו בהערצה ובהערכה, היית זוכה לכל הכבוד בעולם. גם אם זה אומר מכנסיים כל כך ארוכים שיגיעו לאוסטרליה, אם זה מה שמעניין אותך. ואם, אם היית נותן לי מקום להביע את עצמי, מקום להרגיש שהשוני שלי לגיטימי, ולהשליך ממי שאני על העולם - אולי הייתי פחות משתמש באופן שבו אני מתלבש כדי לעשות את זה.

אילוסטרציה © gettyimages

אבל, אלו לא רק הבגדים. זה לא רק מה שאנחנו לובשים. אני מאמין שכל תלמיד צריך לשאול את עצמו את השאלה: איך זה שהמאמצים החינוכיים של בית הספר מופנים כלפי מה שאנחנו לובשים? מה זה אומר, כשבית הספר כותב איומים אגרסיביים והתלמידים נאלצים לשקול את צעדיהם בזהירות ובפחד? ובכלל, למה התלמידים צריכים לפחד מבית הספר? ובעיקר, לאיזה חזיון עתידי של בית ספר זה מקרב אותנו?

בבקשה, בואו נפסיק להיאחז בכללים האלו. הם לא נותנים לבית הספר צביון מכבד ומכובד, הם נותנים לו צביון עתיק ודינוזאורי. הלוואי שבעוד מספר שנים כולנו נזכה לראות מערכת חינוך אחרת, כזו שהנחלת הערכים ודרך הארץ חשובים עבורה יותר מהתלבושת האחידה ושאר הסעיפים הכתובים בתקנון.