עורך האתר ביקש ממני לכתוב לכם, איך זה להיות אמא לנערה מתבגרת המתמודדת עם מבחני הבגרות של משרד החינוך.

וואו, לעצור לרגע ולנסות להעלות על הכתב: לתאר, להסביר, לפרש ולנמק את כל מה שזה כולל בתוכו – נראה לי כמו מבצע כמעט בלתי אפשרי.

הכל רוחש וגועש, לחץ של מתכונות ובגרויות, מעורב עם לחץ של מה יהיה רגע אחרי שיסתיימו הלימודים ומה הלאה, עד הגיוס. כל זה מתובל בהתרגשויות וריצות שקשורות לנשף הסיום (מזל שאצל בתי יש שמירה על שפיות), ברקע עוד לא תמו חגיגות החוקיות (יום הולדת 18 למי שטרם חווה זאת עם ילדיו), ויש אצל חלקנו סוגיית הנהיגה, מלווה.

אצל חלקים נוספים מאתנו יש התמודדות עם אהבות (מי מוצלחות ומי נכזבות), ועדיין לא חלפו לגמרי (למרות החוקיות האמיתית) שינויי מצב הרוח – מעברים חדים בין אושר עילאי, לאדישות קרה, כעס עצבים מזבוב שחלף לא במסלול המדוייק וכמובן, איך שכחתי את המרת היום בלילה ולהיפך וכל הזמן החיבור האינסופי לאינפוזיה הזו שרכשנו להם, הכוונה כמובן למכשיר הפלאפון הבלתי "פריד" מגוזלנו (לפעמים אני תוהה וחושבת שאולי נדמה לי, או שמא אני מפנטזת שנדמה לי שפעם הסתובבנו, נשמנו וחיינו גם בלי האינפוזיה הזו שמזינה את ורידי ונימי ילדנו ללא הרף).

ובין לבין ריצות "לשרת" את המתבגרת שלומדת כ"כ קשה וזקוקה לספקית האנרגיות הצמודה שלה – לבשל, לחתוך פירות, לחלוט תה, פתאום חשק למתוק – לא, לא כזה משהו אחר (לפעמים כן סופלה, לפעמים קיורטוש, פתאום גלידה מסויימת כמובן, ואז ופל בלגי) רגע כל החשקים הפתאומיים שלא הופיעו במינון הזה אפילו כשנשאתי אותה ברחמי – מגיעים היום עם מבחני הבגרות?

ואז אני חושבת שאולי מגיע לנו, ההורים, צל"ש – שאנחנו מתמודדים עם כל זה (וכמובן עם סדר היום השוטף: בית, עבודה, סידורים, קניות, אורחים, כביסות, תשלומים כואבים ועוד) ממש כל הכבוד לנו שאנחנו מתמודדים, מתמידים, ולא משתגעים, ולא מתמוטטים.

אבל אז אני עוצרת לרגע, ונזכרת: הצל"ש מגיע להם, הם שעם כל שינויי ההורמונים, חוסר הוודאות לגבי העתיד / המחר, הלחץ הנפשי / החברתי / ההישגי לא נשברים. הם, הם חווים הכל, בכל העוצמות.

אנחנו, אנחנו רק נוכחים, תומכים / מעודדים/ דוחפים – אבל הם הם מול אור הזרקורים. הם הלומדים שעות (לא תמיד מה שבדיוק מעניין הכי בעולם בואו נודה באמת), הם ששנתם נודדת ממחשבות על מה יהיה, איך יהיה (במבחן / בנשף / עם החברות / עם ההוא מושא האהבה/ האכזבה, עם ההורים שלפעמים נורא לא מבינים / מיושנים / פרמיטיבים, עם הצבא / העבודה / הקורס, עם המשפחה שלפעמים אולי קצת מגזימה/ עם הטיול שתכננו, עם הספורט / הדיאטה, עם מה שרצינו ולא הספקנו / עם מה שהספקנו – ולא ממש רצינו וכהנה וכהנה...)ומכאן אני מציינת כי הם מתמודדים עם מבחני בגרות רבים, שונים ומגוונים ולא רק אלו של משרד החינוך.

להם מגיע הצל"ש האמיתי – עדיין כה צעירים. מאידך תמימים ומגיסא עצמאיים, מצד אחד בוסר ולפתע כה בשלים, כל כך הרבה התנסויות והתמודדויות בבת אחת, המון דברים חדשים ומסביב כולם מזמזמים להם באוזן זה חשוב, זו בניית העתיד שלכם, זו תקופה שלא תחזור תנצלוה בחכמה, תהנו מכל רגע, תשקיעו בלימודים, תפיקו את המיטב מהכל אבל גם את המירב מהכל.

כ"כ הרבה ציפיות מהם, כ"כ הרבה דרישות מהם. רגע, בואו נעצור לרגע את הרכבת השועטת ודוהרת הזו, נביט לאחור וננסה להיזכר: זה באמת הזמן שלהם, החוויות שלהם וגם הזכרונות שיווצרו עתה – שלהם: לטוב או לרע. אנחנו, הקצת יותר מבוגרים בואו נהייה גם קצת יותר בוגרים וניתן להם ליצור זכרונות טובים, נעימים ולא טראומתיים ומלחיצים.

בואו ניתן להם גם להשתטות, לטעות כי אנו, למודי הנסיון, הרי יודעים כבר שאם לא נתיר להם לעשות כל זאת עתה – לא יוכלו לעשות זאת כשיהיו כבר הורים למתבגרים בעצמם.

ילדתי היקרה, חברי ילדתי האהובים כל כך, וכל מתבגרינו באשר הם: חבר'ה זה הזמן שלכם. נצלו אותו בחכמתכם וכאוות נפשכם, צרו לכם זכרונות טובים ואנחנו, אנחנו כרגיל נתבונן בכם באהבה איכותית ודאגה אינסופית. נתמוך, נעודד, נפרגן ונשמח בשמחתכם ואם יהיה צריך ילדים יקרים שלנו אז ננגב לכם ת'דמעות, נסייע לכם. ולא, לא נגיד לכם שאמרנו לכם כי אנו אומרים לכם – זה הזמן שלכם!!! (ולא יהיה לכם אותו ככה בעתיד, וזה חולף מהר... תאמינו לנו...)