האירוויזיון מול תושבי הדרום: "אולי הפעם נוותר?"
ביממה האחרונה, בלתי אפשרי להתעלם מההסלמה בדרום. יש הסוברים, כי צריך לוותר על האירווזיון על מנת לשפר את המצב. אושר סיגרון, תושבת הדרום וכתבת באתר באה לעזור לנו עם הסוגיה • טור דעה
בעודי יושבת וכותבת, ברקע דלוקה הטלוויזיה, שבה התקשורת מדברת על המצב הביטחוני שפקד את הדרום ביום שבת בבוקר. התחלתי את הכתיבה בדעה אחת וברורה, אך תוך כדי שאני מאזינה לחדשות, דעתי החלה להיות קצת חלוקה.
עוד בערוץ המגזין של פרוגי:
- בעקבות המצב הבטחוני: בוטלו הלימודים בדרום
- בת 15: "יש לי חרדת בחינות"
- אמ;לק: יום השואה בקרב תושבי ישראל
בתור אחת שגרה בדרום - בנתיבות, הכי מובן מאליו שארצה שהמדינה תנקוט נגדם באמצעים בחזרה, ושאנו נמשיך להסתגל למצב הביטחוני ולמציאות הכואבת, למטרת שיפור המצב בביתנו. בשבועות הקרובים יחולו מועדי שמחה בישראל; יום העצמאות והאירווזיון. הרשו לי להפתיע אתכם – בהחלט כך חשבתי בהתחלה, אך לאחר כמה רגעי מחשבה, עלו לי לראש עוד כמה סוגיות אחרות.
אני חושבת שכבר מאסנו את המצב הביטחוני בדרום ובעוטף עזה. הרגשנו, חווינו, נבהלנו, סבלנו, ודיי, מיצינו. לחיות כך את חיינו זה לגמרי קשה ולא פשוט. זו כבר שגרת חיים. זו מציאות שסיוט לחיות בתוכה. ובשל כך - הגיע הזמן לתקוף בחזרה. הגיע הזמן להפסיק לשתוק, להחזיר.
נתקלתי אתמול (שבת) בלילה, בפוסט בפייסבוק של תושבי באר שבע, שעל אף שזה היה לפני שהגיעו אליהם האזעקות והיירוטים, הם תמכו בוויתור על הופעות יום העצמאות ועל האירוויזיון וביקשו להתקיף. "ביבי נתניהו, כולנו תומכים בך ומוותרים על יום העצמאות והאירוויזיון, כדי שתכנס בהם" - כך כתבו. אז כפי שהבנתם, תמיכה מצד הדרום - ישנה. ואפשר בהחלט להבין מהיכן מגיעה התמיכה. היא מגיעה מייאוש, מכעס, אכזבה, ומהרגל מר למציאות שבה יורים עלייך יותר מ-200 טילים בפחות מיממה. נמאס לשתוק - והגיע הזמן לתקוף בחזרה.
אך מאידך, אנחנו, תושבי העוטף והדרום, סובלים מכך כבר שנים רבות. כל תקופה קצרה מתחילה הסלמה, ולאחר יום, יומיים נהיית הפסקת אש. כביכול חוזרים לשגרה, והכל בסדר, אך בפועל, אנחנו נמצאים תמיד תחת סכנה ואיומים, ולמרות המצב הכואב שאיתו אנו נאלצים להתמודד, לצערי, אולי לא כדאי לפספס את ההזדמנות של האירוויזיון. הרי כבר חמש שנים, מאז המבצע האחרון – "צוק איתן", כל זמן מה, הם מיירטים לכיווננו יירוטים וטילים, נהיית הפסקת אש, ואז שוב מיירטים, ושוב הפסקת אש, ואז שוב ושוב ושוב. ועד כה, המדינה נותנת לנו להמשיך בשגרה הזו, אז אולי הפעם נוותר, נפסוק על הפסקת אש, ניתן ליום העצמאות ולתחרות האירוויזיון להתנהל כצפוי. עד הפעם הבאה.
כאמור, איני יודעת מה הדבר הטוב ביותר לעשות. איני מבינה בפוליטיקה, ובסופו של דבר, אני מאמינה שיחשבו על כל השיקולים לפני שיחליטו החלטה רישמית. אך אני כן יודעת, שהמצב בדרום כבר נהיה סיוט. זה כבר נהיה קושי שאי אפשר יותר להכיל. מספר החרדים גדל, מספר הילדים הנבהלים מתעצם, כמות הנפגעים הולכת וגדלה, וכנ"ל לגבי החיילים המדהימים שלנו, שלצערי, לפעמים לא כולם זוכים לחזור הביתה בשלום. הסיטואציה אכן מסובכת, ולכן אני קוראת לעזרה. קוראת לראש הממשלה, למדינה, לתיקון המצב ולמציאת פיתרון במיידי. אך עם זאת, אולי כדאי שרק הפעם נוותר על החופש שלנו, נסגל כעת המצב, וניתן למדינה לעזוב את הדרום ולהתמקד בתכנונים שלה לשבועיים הקרובים. אך בהבטחה, שאחר כך יטפלו בהכל?
|
|