כולנו מודעים למצב בדרום. אבל מה שבאמת הולך שם אינו ניתן לתיאור, גם אני מאותם הילדים שנרתע מההסלמה ונורא פוחד מהמילה "שדרות" והשם שהיא יצרה לעצמה סביב ההסלמה שנמשכת שנים בדרום.

בסוף השבוע האחרון, הורי החליטו שנוסעים לבקר את בני המשפחה בדרום, ולא סתם בדרום, בעיר שחטפה עשרות רקטות בימים האחרונים: שדרות.  

אני יושב לי באוטו ומנסה כבר לדמיין את מה שאני הולך לחוות בעוד מספר שעות כשאני אגיע לשדרות. אנחנו ממשיכים בנסיעה ואני כבר רואה לפי השילוט שאנחנו עומדים להגיע.

אנחנו נכנסים לשדרות, אני כבר מקפל את האוזניות ומתארגן ליציאה מהאוטו, לפתע נשמע נשמעת אזעקה, אנחנו עוצרים בצד ויוצאים מהאוטו בריצה לכיוון איזור מוגן, כשהבנתי שאני לא אספיק להגיע למקלט נשכבתי על הרצפה וכיסיתי את הראש עם הידיים, לאחר כמה שניות נשמע פיצוץ אדיר כל כך, שלא שמעתי בחיי.

חזרנו אל האוטו והמשכנו בנסיעה עם תחושה ממש לא טובה בבטן כשהסוף שבוע שלי רק התחיל. כשהגענו הביתה במוצאי השבת, נשכבתי על המיטה עם עיניים למעלה וחשבתי לעצמי שזו המציאות בדרום יום יום, ואלו הפחדים שהם חווים יום יום, וזאת ההתמודדות הבלתי פוסקת שלהם יום יום.

רק אחרי המקרה שקרה לי התחלתי להעריך את תושבי הדרום שסובלים מגשם רקטות בכל יום, פתאום התחלתי להבין אותם ולהבין על מה הם מדברים. אותם ילדים קטנים שחפים מכל פשע שמתעוררים בבוקר מרעש של רקטת קסאם, אותם ילדים קטנים שרוצים לשחק בגן שעשועים אך לא יכולים, אותם ילדים קטנים שרוצים ללכת לבית הספר כמו כל ילד רגיל במדינה שלנו אך לא יכולים.

בהזדמנות זאת אני רוצה לשלוח חיבוק חם ואוהב לתושבי הדרום בכלל ובני משפחתי שם בפרט, שההתמודדות שלהם היא התמודדות שלא נגמרת והמציאות שהם מתרגלים אליה היא מציאות כואבת ולא נורמאלית.