"למה אתם לא עוברים דירה מאשקלון?", "לא נמאס לכם כבר?", "איך נשמעת אזעקה?", "מה אתם מתבכיינים, קיבלתם יום חופש מהלימודים- תגידו תודה!" אלו רק חלק מהשאלות והמשפטים שאני שומעת בכל פעם שנשמעת אזעקת "צבע אדום" אצלנו בדרום. בואו נודה על האמת, אני חושבת שאין אחד במדינה שלא מודע למצב שלנו בדרום. אזעקות נהיו כבר חלק מסדר היום, "דרום שחור" מזמן כבר לא עוד סיסמה וכמעט כל שבוע - שבועיים נשמעת אזעקה בחלק אחד או אפילו יותר של העוטף והסביבה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• בזווית שונה: המשפטים שגורמים לנו לראות דברים בדרך אחרת
•  טור אישי: המטרות וההבטחות שלי לעשור הבא
• כך תעברו את תקופת הבגרויות בצורה הטובה ביותר

יום רביעי האחרון, נר רביעי של חג החנוכה, אני ומשפחתי חוזרים הביתה, לאשקלון, מהדלקת נרות אצל סבא וסבתא שלי, שגרים באשדוד. פתאום, אזעקה. סיטואציה לא כל כך נעימה, על אחת כמה וכמה שהיא כוללת גם גשם, ואיך לא- גם בוץ, וצריך לשכב על הרצפה על מנת להמנע מפגיעה. עכשיו שאני כותבת את זה בדיעבד, יש מצב שזה היה קצת מצחיק. אבל באותו הרגע של האזעקה מצחיק זה לא היה. זה היה מלחיץ. לקח לנו כמה שניות לעכל מה קרה ולפעול בהתאם. ה"מזל" אצלנו שיש לנו 30 שניות לפעול, בישובי העוטף זה פחות מ-15 שניות (מטורף!).

אפשר לומר שגדלתי לכל המצב הביטחוני הזה - מעבר לסבבי הלחימה הקצרים שפוקדים אותנו לעיתים קרובות בשנים האחרונות, הייתי במבצעים כמו "צוק איתן", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ועוד. אם תשאלו אותי איך אני מרגישה שאני שומעת אזעקה אני אגיד לכם שאני רגילה לזה כבר, אולי אפילו אוסיף חיוך או גיחוך קל. אבל אל תטעו - אי אפשר באמת להתרגל לחיים שהם שגרת חירום כל הזמן! אני לא באה להתמסכן או להתבכיין על המציאות הקיימת, אני רוצה להגביר מודעות ועל הדרך להבהיר כמה דברים.

הראשון שבהם - אנחנו כאן בשביל להישאר, זה הבית שלנו. אנחנו למדנו להתמודד עם השגרה הזאת. נכון, היא לא תמיד  נעימה, אבל זו המדינה שלנו ואני גאה להיות חלק ממנה, גם אם זה אומר שאני אקום משינה ב-3:46 בלילה או שאצא מהמקלחת עם שמפו על השיער, בגלל שיש אזעקה וצריך ללכת למרחבים המוגנים. ולא, אני לא אעזוב את הבית שלי. אשקלון היא הבית שלי. גם אם אני אצטרך לסבול אזעקות ימים שלמים רצופים אני אשאר שם. ולמה? כי אם נעזוב אז נראה להם שהם מנצחים אותנו בדרך הטרור שבה בחרו.

דבר שני - יום שבו יש אזעקות והלימודים והשגרה מתבטלים, זה לא יום חופש. כשיש סבב לחימה, יש כמה דברים שלא משנה כמה אזעקות אשמע, עדיין אפחד מהם תמיד. ללכת להתפנות או להתקלח, לישון מחוץ לממ"ד ושתתפוס אותי אזעקה בחוץ. נשמע מוזר, אבל אתם לא מבינים כמה מהר הכל קורה ובאיזו תדירות. ישנם אנשים בכל שכבות הגיל למיניהן, שסובלים מפוסט טראומה מהאזעקות ונכנסים להתקפי חרדה כאשר שומעים את צליל האזעקה, ובמקרים בהם הטיל נופל ישנם נפגעים והרס. אז בוא נסגור על זה ששברנו את הסטיגמה ושבימים בהם אין לימודים בגלל מצב הסלמה - כיף, זה לא.

מי שמכיר אותי, יודע שאני אוהבת להסתכל על הצד החיובי של הדברים, ולנסות למצוא קצת טוב בכל דבר. בעיני אם לא מצאנו משהו טוב כנראה שלא חיפשנו מספיק. אז גם כאן, במה שנראה כמציאות מעוותת, יש יופי. האזעקות מאחדות ביננו בכמה קבוצות שנות. הראשונה והגדולה ביותר היא כמדינה - כמות העזרה, האהבה והתמיכה שנשלחים אלינו מכל רחבי הארץ היא מדהימה, ועל הדרך אני אנצל את ההזדמנות לומר לכם תודה ענקית! השנייה, היא בין תושבי הדרום שמוצאים דרכים לדבר אחד עם השני, נושאי שיחה, פעולות התנדבות מגבשות בקהילה ועוד. השלישי הוא בתוך מעגל החברים הקרובים, שתמיד נמצאים אחד בשביל השני כשצריך, מתקשרים תמיד כדי לבדוק שכולם בסדר, חולקים חוויות מהממ"ד ועל הדרך מתגבשים; והאחרון הוא בתוך המשפחה. אצלי בבית לדוגמה אנחנו שבע נפשות וכלבלב מתוק. אני האחות הבכורה בבית ואחריי עוד 4 אחים ואחיות. אנחנו מוצאים דרכים להעביר את הזמן בממ"ד (כמעט 15 דקות לאחר כל אזעקה) וצוחקים ביננו. בהתחלה הכל נעשה כדי להרגיע אחד את השני אבל אחר כך זה פשוט נהפך לרגע חוויתי שיום אחד נספר עליו לנכדים שלנו.

אז נכון, יש את הצד החיובי ואת הצד השלילי כמו בכל דבר בחיים. לצערי בזמן האזעקות הצד השלילי תופס חלק דומיננטי יותר. כי אין מה לעשות, זו סיטואציה מפחידה. אבל אני מאמינה בעצמי, בתושבי הדרום ובמדינת ישראל, שאנחנו נצליח לעבור את זה, להתחזק מזה ולמצוא את הדרך לשלום.