מונולוג של נערה מתבגרת. מי מאיתנו לא שמע את המשפט "כשתגדל תבין" שהפך כבר לתירוץ הקבוע של ההורים שלנו. או משפטים בסגנון של: "כשתהיה בן 18 תלך לאן שאתה רוצה".

בעל פיצוציה איים שידקור את הנערים, בגלל שהם שילמו לו בכסף קטן

לכולנו עוברת בראש המחשבה "אה באמת? לא ידעתי, כשאני אהיה בן 18 אני כבר לא אשאל אתכם עכשיו אין לי ברירה אחרת".

לא משנה באיזה גיל, תמיד זה יהיה קודם כל "לא" ואחר כך הם מדברים, אז אנחנו לומדים את טכניקות השיכנוע מהמובילות בתחום, מפתחים שיטות חדשות, מנהלים משא ומתן כמו אנשי עסקים טובים, מציעים פשרות, מתחננים ומתחנפים עד זוב דם.

בקיצור מפעילים את כל קסמינו, עד שאנחנו מקבלים תשובה חיובית או שה"לא" של ההורים נורא ברור ודי מרתיע יש לומר.

הורים יקרים? אמנם אנחנו לא בני 18, אמנם עדיין יש לכם את הזכות המלאה להחליט עלינו ולקבוע איפה נהיה ומה נעשה, אבל עדיין, תנו לנו קצת קרדיט על החיים שלנו.

הרי ברור לנו שגם אתם ניסיתם וחוויתם בגיל שלנו לא מעט (בכל זאת חלקכם נולדתם בשנות ה-60-70 ובואו נודה שלא הייתה הרבה תמימות גם אז). אנחנו יודעים מה מסתובב ברחובות ונכון שלא חסרים אנסים, שיכורים או סתם ערסים עם אולרים אבל אנחנו גם יודעים להתרחק מהם ולשמור על עצמנו.

ובנימה אישית? יש לי אחלה הורים, אבל הם רק קצת פחדנים ואני מתה עליהם.