את הבשורה על גזר הדין על ביתו של המחבל, שרצח את לוחם גולני, סמ"ל עמית בן יגאל ז"ל, קראתי בזמן שעות העבודה והייתי בהלם. בית המשפט הגבוה לצדק קבע ברוב של שני שופטים כי צה"ל לא יהרוס את ביתו וכחלופה יאטום אותו בחלקו. כעת, אני שואלת את עצמי שאלה אחת - מה לא בסדר כאן?

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• מעבר חלק: חמישה טיפים שיקלו על המעבר לתיכון
• זמן לחסוך: כך תעזרו להורים בהוצאות הכספיות
• זה אפשרי: כך תצליחו להגשים את החלומות שלכם

את הבשורה על נפילתו של עמית בן יגאל ז"ל אין אדם שלא שמע. היא הכתה בנו בצורה הכי כואבת שיש בבוקר יום שמשי אחד שמאותו רגע הפך לאפלולי ועצוב. מאז, עברו למעלה משלושה חודשים בהם העולם המשיך להתקיים, אך עבור משפחתו וחבריו של עמית - הוא לעולם לא יראה אותו הדבר, הוא לעולם לא יראה אופטימי כמו בעבר, הוא ישאר תמיד עם חלל עצום, החלל אותו עמית השאיר ונראה כי לעולם לא יתמלא.

לפי טענות השופטים שאישרו את עתירת משפחת המחבל לביטול הריסת ביתם, המשפחה לא אשמה במעשי האב וכי הם אינם היו מעורבים בכל הנוגע לנפילתו של בן יגאל. אך אני שואלת את עצמי במה אשמה המשפחה של עמית בן יגאל כאשר כל מה שהם עשו היה לשלוח את בנם שיגנו על אזרחי מדינת ישראל כולה ונהרסו להם החיים? למה זה בסדר שביתם שלהם יהרס, בעוד הבית של הצד השני נשאר עומד ושלם?

בן יגאל ז"ל© אינסטגרם

כעת אני רוצה להעמיד מולכם השוואה - חיי אדם אשר נלחם כדי להגן על מדינתו והאזרחים החיים בה (בלי הבדל דת, גזע ומין) וההשלכות על חיי משפחתו וחבריו אל מול עונש הריסת בית של מחבל שרצח אדם בראשית חייו וההשלכות של עונשו על משפחתו. בעיני, הריסת הבית הינה עונש כל כך קטן ביחס למעשה הזדוני, המרושע והנתעב - קטיעה של חיי אדם. קטיעה של חיי ילד שעוד לא התחיל את חייו. ברגע בו השליך המחבל את הלבנה על עמית הוא לא הרס רק את חייו והוציא אותו מהעולם, הוא השמיד את המשכיותו של עמית, את המשפחה שיכלה להמשיך אותו - בנים, נכדים ונינים, הוא גדע שושלת, הוא הרס את חיי הוריו, אחיו, חבריו ובת זוגו, כך שבעיניי, עונש של הריסת בית מחבל הוא מינימלי וזו לא אמורה להיות הדרך, לא כך פועל העולם, או שאולי כן ואני תמימה ונאיבית מדי.

נתייחס גם לגורם ההרתעה. מה אנחנו מציגים כאן בתור מדינה? שזה בסדר לרצוח? שהענישה היא קלה ולא מרתיעה? העונש של הריסת בית המחבל היה עונש גדול ומרתיעה שאני בטוחה שמנע לפחות כמה פיגועים ברבות השנים, אך כעת, אם גם אליו לא מייחסים חשיבות מה אנחנו מראים כאן? שאפשר להיות עם היד קלה על ההדק? שהלבנה לא באמת כבדה נפשית, רק פיזית? שלרצוח זה בסדר?

בתור בת 16 וחצי שעתידה בעוד כשנתיים להתגייס לשורות צבא ההגנה לישראל, בתור נערה שחיה במדינה הזו, בתור בן אדם - אני מזועזת. כואב לי על המשפחה של עמית שצריכה לשמוע את הבשורות האלו, כואב לי על מערכת המשפט שהיד שלהם קלה על החותמת, כואב לי על עמית - שהגן בגופו על המדינה וכעת דמו נספג באדמה כדי שאותם אנשים, אותם שופטים, אותה משפחה של המחבל ימשיכו לחיות וחייהם ימשיכו כרגיל, אך הקרבתו לא חשובה בעיניהם. אני מצטערת עמית שזה מה שקורה, אני מצטערת שזו ההחלטה, אני מצטערת שזה המצב.