אחרי חודשיים חופש, אנחנו חוזרים לשגרה, כן זאת שמתישה אותנו כל כך, זאת שכוללת (לפחות אצל חלקנו כן?) למידה, בגרויות, מבחנים, מורים ובקיצור לחצים בלתי פוסקים.

יש גם את חיי החברה המהנים ופחות שעות ריקות, אבל עולה בי התהייה האם באמת יש לי כח לכל הלחץ הזה? חמישה ימים לפני הסוף, התחלתי כבר לארגן את כל הדברים, הזמנתי ספרים, קניתי כלי כתיבה, אפילו כבר קבעתי כמה שיעורים פרטיים.

הספקתי לפנות את הלפטופ משולחן העבודה ותוך כדי שכל זה קרה, המוח המשיך לחשב ולעכל כל מה שעתיד לקרות, ההלחצה העצמית שאני עושה לעצמי של בכיתה י"א יהיו לי שבע בגרויות לעומד שלוש בגרויות בכיתה י', בה כמעט ישנתי, בהחלט עושה את שלה.

אז למה לא ללכת על גישת ההדחקה שמתבססת על שיטת דחיית המחשבות ואומרת שהבגרויות הן בסוף השנה ועד אז 'אלוהים גדול'?

אני חושבת שהגעתי למסקנה, למרות הלחץ ואינספור התסריטים שאני מפתחת לעצמי בראש (וכן באחד מהם אני רואה את עצמי הומלס על ספסל בגלל שלא סיימתי בגרויות - תראו מה מכניסים לנו לראש), עד שלא נגיע לכיתה - נראה את המורה החמודה שמנסה לשחק אותה קולית ונקלוט שזהו נגמר גן עדן והגענו לגיהנום (סתם בצחוק) הכל בסדר זה לא גיהנום רק קצת לחץ.

בתור כתבת פרוגי, אני ממליצה לכם להרגע, לנשום ולהנות מהכל (כן גם מלמידה אפשר להפיק הנאה). שתיהיה שנת לימודים מעולה, פורייה (הנה אני נכנסת לגישת ההדחקה והדחייה) חייכו וזכרו שיש לכם רק עוד כמה שנים ואז אתם משוחררים (כאילו לא סופי, לצבא).